לכל בעלים לעתיד יש את הזכות לבחור את הכלב שיתאים בדיוק למשפחתו. יש שמוצאים את חברם בבית מחסה, ואחרים פונים אל בית גידול גזעי. לא פעם אפשר לשמוע את הדעה שכל עוד נותרו כלבים חסרי בית בבתי המחסה, זה לא נכון לעסוק בהרבעה גזעית. אבל האם זה באמת כך?
במציאות, שני המסלולים הללו אינם סותרים זה את זה, מכיוון שהם פותרים משימות שונות. בואו ננסה להבין מדוע תרבות של בחירה מודעת חשובה יותר מוויכוחים על "איפה נכון יותר" לקחת כלב, ואיזה תפקיד משחקת בזה הרבעה גזעית אחראית.
כשאנחנו בוחרים רכב...
לפני קניית רכב, רבים קוראים במשך חודשים סקירות, משווים מפרטים, לומדים חוות דעת של בעלי רכב, בודקים תוצאות של מבחני ריסוק...
אפילו בעת בחירת שואב אבק רובוטי או מכונת כביסה, אנשים בוחנים בקפידה את התכונות, האחריות, עלויות התחזוקה ומשווים בין עשרות דגמים.
התרגלנו לבחור בקפידה דברים שישרתו אותנו למשך מספר שנים.
אבל משום מה, כשמדובר בכלב, רבים סבורים שמספיק מבט אחד.
"איזה חמוד!"
"היא בעצמה ניגשה אליי."
"נהיה לי חבל עליו."
יחד עם זאת, כלב אינו מכשיר חשמלי וגם לא תחביב זמני.
זהו יצור חי שיהפוך לחלק מהמשפחה לעשר עד חמש עשרה השנים הבאות.
האם בחירה כזו אינה ראויה לגישה רצינית עוד יותר?
לא כל כלב מתאים לכל משפחה
מאוד רוצים להאמין שכל כלב יהיה מאושר בכל בית, אך למרבה הצער, זה לא כך.
ישנם כלבים פעילים מאוד.
ישנם רגועים.
ישנם עצמאיים.
ישנם כלבים שעבורם קשר מתמיד עם אדם הוא כורח קיומי.
יש כאלה שמרגישים מצוין במשפחה גדולה עם ילדים.
יש כאלה שנוח להם יותר לחיות עם מבוגרים רגועים.
לכן השאלה המרכזית לעולם לא צריכה להיות: "איזה כלב טוב יותר?"
השאלה הנכונה שונה לחלוטין: "איזה כלב יתאים בדיוק למשפחה שלנו?"
בדיוק בזה מתחיל היחס האחראי לחיית המחמד העתידית.
מדוע אנשים בוחרים דרכים שונות
יש אנשים שחולמים להעניק בית לכלב מעמותות כלבים - וזו החלטה שראויה לכבוד ואף מצווה.
אחרים רוצים להבין מראש איך יגדל הכלב שלהם, מה יהיה המזג שלו, אילו מאפייני בריאות הופיעו אצל קרוביו ולמה ניתן לצפות בבגרותו.
וזה גם רצון טבעי לחלוטין.
אף אחת מהדרכים הללו אינה יכולה להיקרא הדרך היחידה הנכונה, משום שמשפחות הן שונות והצרכים שלהן שונים גם כן.
מה נותנת הרבעה גזעית אחראית
בית גידול גזעי אינו יכול לתת מאה אחוז אחריות, שכן יצורים חיים לעולם אינם צפויים לחלוטין.
אולם הוא מסוגל להפחית משמעותית את כמות הנעלמים:
- הבעלים לעתיד יכול להכיר את הוריו של הגור.
- להעריך את המראה שלהם, גודלם ואופיים.
- לגלות את המאפיינים הבריאותיים של מספר דורות.
- להבין בערך מה יהיה גודלו של הכלב הבוגר, רמת הפעילות והמזג האופייני שלו.
- לקבל סקירה כנה לא רק על יתרונות הגזע, אלא גם על הקשיים שלו.
והכי חשוב — לקבל תמיכה מהמגדל, אם בעתיד יתעוררו שאלות או בעיות.
ומה לגבי כלבים מעמותות?
בין הכלבים מעמותות יש כמות עצומה של בעלי חיים נפלאים, שהופכים לבני משפחה אהובים.
אבל חשוב להבין מאפיין אובייקטיבי אחד - לעתים קרובות מאוד העבר שלהם נשאר לא ידוע.
- ייתכן שלא נדע את מוצאם.
- לא נדע, עם אילו מחלות התמודדו הוריהם.
- לא נדע אילו חוויות הם עברו בגיל מוקדם.
- לא נדע אילו אירועים השפיעו על עיצוב התנהגותם.
זה כלל לא אומר שכלב כזה יהיה בעייתי, שבהכרח יהיו לו בעיות בריאות או התנהגות, ובטח שזה לא הופך אותו לגרוע יותר.
רבים מאוד הופכים לחיות מחמד נהדרות וחיים באושר במשפחותיהם שנים ארוכות.
עבור משפחות מסוימות זה מקובל לחלוטין, עבור אחרות — לא; ושתי הבחירות ראויות לכבוד.
אבל חשוב להודות בכנות: כמה שאלות יישארו לנצח ללא תשובה, ולבעלים לעתיד יש את הזכות לקחת זאת בחשבון בעת קבלת החלטה.
משמעות הדבר היא שהבעלים לעתיד מקבל החלטה בתנאים של חוסר ודאות גדול יותר.
לכל אדם יש את הזכות לדעת ככל האפשר על בן משפחתו העתידי.
בחירה מודעת — היא גם דאגה לכלב
לעתים אפשר לשמוע: "לא משנה איזה כלב לקחת. העיקר — לאהוב אותו."
האהבה אכן חשובה מאוד, אבל אהבה לבדה אינה מספיקה.
אם אדם מבין שחשוב לו לדעת את מאפייני הגזע, הגודל הצפוי, המזג, הסיכונים התורשתיים, ושתהיה לו אפשרות לפנות לעזרה למגדל, זה לא הופך אותו לפחות טוב לב או פחות אחראי.
באותה מידה, אדם שמוכן לקבל כלב עם היסטוריה לא ידועה והפתעות אפשריות, ראוי לכבוד רב.
אלה פשוט נסיבות חיים שונות, ציפיות שונות, מטרות שונות, ניסיון שונה.
בדיוק בגלל זה לא קיימת דרך אחת נכונה.
קיימת רק החלטה אחת נכונה באמת — להבין בכנות למה בדיוק אתה מוכן.
הרבעה אחראית — חלק מתרבות החברה
לעתים אפשר לשמוע את הדעה: "כל עוד קיימות עמותות כלבים, זה לא נכון להרבות כלבים גזעיים."
אבל בואו נסתכל על המצב בראייה רחבה יותר:
תארו לעצמכם עיר שבה אנשים חוצים בקביעות את הכביש באור אדום. האם המסקנה תהיה שצריך להסיר את הרמזורים?
כמובן שלא.
אנחנו מבינים שהבעיה אינה ברמזורים; הבעיה היא ביחס של אנשים לכללים.
לכן החברה אינה מבטלת את הכללים, אלא מחנכת לכבוד כלפיהם. מכוניות עוצרות באור אדום ברמזור, לא בגלל שליד כל אחד מהם עומד שוטר או תלויה מצלמת אבטחה. הן עוצרות כי ציות לכללים הפך לחלק מתרבות החברה.
עם כלבים קורה אותו הדבר: בעיית בעלי החיים חסרי הבית לא נוצרת בגלל שקיימים בתי גידול לכלבים גזעיים.
היא נוצרת כאשר אנשים מביאים כלב הביתה באופן ספונטני, מבלי ללמוד את מאפייני הגזע, אינם מחשבים את כוחותיהם ולא מוכנים לקחת אחריות לשנים ארוכות.
לכן הרבעה אחראית אינה מנוגדת לעמותות כלבים, היא חלק מתרבות של יחס אחראי לבעלי חיים.
הרבעה אחראית קיימת לא בגלל שכל האנשים רוצים כלבים גזעיים - היא קיימת מכיוון שחברה שבה מעריכים ידע, תכנון ואחריות, מעצבת בהכרח יחס מכבד יותר כלפי בעלי חיים בכלל.
בואו נסתכל על המספרים
על פי נתוני ההתאחדות הישראלית לכלבנות נרשמים בארץ מדי שנה כ-4000 גורים גזעיים.
זה רק כ-4–5 % מסך כל הכלבים הנולדים.
יוצא מכך שיותר מ-95 % מהגורים נולדים מחוץ למערכת ההרבעה הרשמית.
מספרים אלה כשלעצמם מראים כי בתי גידול רשומים אינם יכולים להיות הסיבה העיקרית להופעת כלבים חסרי בית.
אז מאיפה מגיעים כלבים לעמותות?
וכאן מתחילה השיחה החשובה ביותר.
רוב הכלבים מוצאים את עצמם בעמותות כלבים ממש לא בגלל שהם גזעיים או מעורבים, ולא בגלל שיש להם תעודת יוחסין או שאין להם.
הסיבות כמעט תמיד אחרות:
- הכלב נלקח באימפולסיביות.
- התפתחה אלרגיה לפרווה.
- לא חישבו נכון את הכוחות.
- עברו דירה.
- נולד ילד.
- התברר שהכלב נובח הרבה ומשיר שיער רב.
- נסיבות החיים השתנו.
- לא הצליחו להתמודד עם האילוף.
- או שפשוט מעולם לא התכוונו לקחת אחריות על בעל החיים לשנים ארוכות.
בעיית הכלבים חסרי הבית אינה מתחילה במוצאו של הכלב - היא מתחילה ביחס חסר אחריות של האדם.
מה משמעות המושג "מגדל אחראי"?
עבודתו של בית גידול אחראי אינה מסתיימת במכירת הגור.
להפך - בדיוק לאחר המעבר לבית החדש מתחיל השלב הארוך ביותר.
- אנחנו נשארים בקשר עם הבעלים.
- עוזרים בעצה.
- עונים על שאלות.
- תומכים אם מתעוררים קשיים.
- במידת האפשר תמיד לוקחים את הכלב לפנסיון כשהבעלים נוסעים לחופשה, או עוזרים למצוא פתרון אחר שמתאים לכולם.
אנחנו תמיד אומרים לבעלים דבר אחד פשוט: אם יתעוררו לכם בעיות — ספרו לנו.
עדיף לדון במצב מראש, מאשר לחפש פתרון כאשר הכלב כבר מצא את עצמו חסר דורש.
מגדל אחראי שואף לעשות כל שביכולתו כדי לקבל את כלבו בחזרה במקרה הצורך או לעזור למצוא לו משפחה חדשה מתאימה, מבלי לאפשר לו להגיע לעמותה.
לאהוב כלבים גזעיים ולעזור לעמותות כלבים — זו לא סתירה
משום מה, באינטרנט נוצר לעתים קרובות הרושם כאילו קיימים שני מחנות: יש שעוזרים לעמותות כלבים, אחרים עוסקים בהרבעה גזעית.
למעשה, זהו ניגוד שקרי.
מגדל אחראי ומתנדב בעמותת כלבים לרוב רוצים את אותו הדבר: שכמה שפחות כלבים יישארו ללא בית.
מגדלים רבים עוזרים לעמותות כלבים, משתתפים בפרויקטים של צדקה, לוקחים באופן זמני בעלי חיים לאומנה, עוזרים בחיפוש משפחות חדשות או מייעצים לבעלים.
אהבה לגזע אינה מפריעה כלל לחמלה כלפי כל כלב אחר.
עמותות כלבים ובתי גידול פותרים משימות שונות
עמותות כלבים עוזרות לכלבים שכבר איבדו את ביתם.
בתי גידול גזעיים משתדלים לעשות כל שביכולתם כדי שיוצאי בית הגידול שלהם לעולם לא יקלעו למצב כזה.
אלה אינן מערכות מתחרות, אלא שני חלקים שונים של תרבות משותפת אחת:
תרבות של כבוד לכלב. תרבות של אחריות. תרבות של בחירה מודעת.
במקום סיכום
היינו מאוד רוצים שמתישהו השאלה תישאל לא כך: "מה עדיף — לקחת כלב מעמותה או לקנות גור בבית גידול?", אלא לגמרי אחרת: "איך לגרום לכך שכלבים הזקוקים למשפחות חדשות יהיו מעטים ככל האפשר?"
התשובה אינה מתחילה בבחירה בין עמותת כלבים לבית גידול.
היא מתחילה ביחס אחראי של אדם כלפי חיית המחמד העתידית שלו.
אנו שמחים בכנות כשכלבים מעמותות מוצאים משפחות אוהבות, ואנו שמחים באותה מידה כשהבעלים לעתיד ניגשים באחריות לבחירת גור גזעי.
כי המטרה של כולנו היא אחת - שכמה שפחות כלבים ימצאו את עצמם חסרי דורש.
והדרך לכך אינה מתחילה בוויכוחים היכן "נכון יותר" לקחת כלב; היא מתחילה בשאלה פשוטה, שכל אדם חייב לשאול את עצמו עוד בטרם יכניס חיית מחמד הביתה:
"האם אני מוכן לעשות בחירה מודעת ולקחת אחריות על הכלב הזה לכל ימי חייו?"
