אתם הולכים ברחוב עם הקורגי שלכם. הסחתם את הדעת לשנייה – והוא כבר לועס משהו.
– מה מצאת?
הקורגי מזרז את הלעיסה.
– תירק!
הקורגי בולע בבהלה.
סיטואציה מוכרת להרבה מאוד בעלי כלבים.
איסוף מהרצפה אינו רק הרגל לא נעים. בעיר, הכלב עלול למצוא אוכל מקולקל, עצמות, תרופות, מוצרי ניקוטין, כימיקלים לא ידועים, פיתיון מורעל או חפץ שעלול להיתקע בוושט או במעיים. בישראל נוספים לכך שאריות מזון ליד פחי אשפה ואזורי פיקניק, בעלי חיים מתים ומציאות אחרות שכלל אינן מיועדות לקיבה של כלב.
ובכל זאת הכלב לא מרים מהרצפה בגלל שהוא "לא מחונך". עבורו לחקור את העולם עם האף והפה זה לגמרי טבעי.
למה כלבים בכלל אוכלים מה שהם מוצאים ברחוב
עבור בן אדם חתיכת פיתה ישנה ליד פח אשפה היא סתם זבל. עבור כלב זו יכולה להיות מציאה מרתקת במיוחד.
התפיסה החושית של כלבים קשורה מאוד לריחות. מה שאנחנו אפילו לא שמים לב אליו, הכלב מסוגל לזהות מרחוק, וריחות של אוכל הם בעלי ערך מיוחד.
בנוסף, חיפוש אחר מזון הוא התנהגות טבעית. לאבותיהם של הכלבים הביתיים אף אחד לא הגיש ארוחת בוקר וערב לפי לוח זמנים, ולכן הזדמנות לאכול מזון עתיר קלוריות היה כדאי לנצל מיד. מנקודת המבט הזו, אסטרטגיית "מצאתי אוכל ← אכלתי אוכל" היא לגמרי הגיונית עבור כלב.
ואם החתיכה שמצא התבררה כטעימה, ההתנהגות גם קיבלה חיזוק מצוין. הכלב הרים פעם אחת – קיבל פרס. אחר כך שוב. אחרי זמן מה הוא מתחיל ממש לחפש הזדמנויות כאלה.
האם קורגי "שואבים" במיוחד?
לא קיים "גן הקורגי שמרים מהרצפה", ובהחלט לא כל קורגי מנסה לאכול כל דבר שנקרה בדרכו.
אבל לגזע יש כמה מאפיינים שיכולים להפוך את הבעיה לבולטת יותר.
הרבה קורגיים מאוד אוהבים לאכול, ואוכל הוא עבורם גירוי חזק. בנוסף, אלה כלבים פעילים, סקרנים ולומדים מהר. למרבה הצער, הם לומדים לא רק את מה שאנחנו רוצים ללמד אותם.
אם קורגי כמה פעמים גילה שליד פח אשפה מסוים מונחות "אוצרות קולינריים", יש סיכוי גדול שבטיול הבא הוא ימשוך לשם מראש.
ורגליים קצרות נותנות עוד יתרון קטן: המרחק לרצפה קצר.
גור מכניס לפה ממש הכול
אצל גורים הנטייה לחקור דברים עם הפה בולטת במיוחד.
עלים, מקלות, אבנים קטנות, ניירות, בדלי סיגריות, חתיכות פלסטיק – הגור רק מתחיל לברר ממה העולם שסביבו מורכב.
לא כל צמח בטוח או מקל שנכנסים לפה צריך להוציא בפאניקה מהלסת. מאבק מתמיד על כל חפץ עלול באופן לא צפוי ליצור בעיה אחרת: הגור יבין שברגע שאדם מתקרב – ייקחו לו את המציאה.
ואז נוצרת אסטרטגיה: "צריך לבלוע מהר, לפני שיקחו".
הרבה יותר מועיל מלכתחילה ללמד את הכלב למסור בשקט מה שמצא.
"עזוב" ו"תן" – שני כישורים שונים
לעתים קרובות מערבבים ביניהם, אף שמדובר בשתי סיטואציות שונות לחלוטין.
"עזוב" ("תשאיר", "פו", "אסור")
הכלב עדיין לא לקח את החפץ.
הוא ראה על הרצפה חתיכת אוכל, ביקשתם ממנו לעזוב אותה, הכלב ויתר על המציאה וקיבל פרס מכם.
"תן"
החפץ כבר נמצא בפה. המשימה של הכלב היא לשחרר אותו מרצונו.
בחיים האמיתיים צריך את שתי הפקודות, ובמצב מסוכן "תן" שלמד היטב לפעמים הופך לקו ההגנה האחרון.
איך ללמד את הפקודה "עזוב"
כדאי להתחיל בבית, לא ליד עצם עוף ריחנית ברחוב.
קחו חתיכת אוכל ביד סגורה. הכלב כמעט בוודאות יריח את היד, ילקק או ינסה להגיע למעדן; התפקיד שלכם הוא לא לאפשר לו.
ברגע שהכלב מתרחק מהיד – אפילו לשנייה – סימנו את הפעולה הנכונה ותנו מעדן אחר.
בהדרגה מתקדמים ומקשים על התרגיל:
יד סגורה ← יד פתוחה ← מעדן על הרצפה בשליטה ← חפץ על הרצפה ← תרגול בטיול.
המשמעות של הכישור אינה לחזור מאה פעם על "אסור".
הכלב לומד כלל אחר: לוותר על מה שמצא לפי בקשת האדם זה משתלם.
חשוב מאוד להעלות את רמת הקושי בהדרגה. כלב שמשאיר מצוין חתיכת מזון יבש במטבח לא חייב מיד לעבור בלי בעיה ליד עצם ריחנית ליד הפארק.
איך ללמד את הפקודה "תן"
כאן מועיל במיוחד עיקרון ההחלפה:
תנו לכלב צעצוע בטוח. הראו לו מעדן. כשהכלב משחרר את הצעצוע, סמנו את הפעולה, תנו את המעדן – ולעתים קרובות כדאי להחזיר לו את הצעצוע.
כך הכלב לומד דבר חשוב: "תן" לא אומר "עכשיו יקחו לי לנצח כל דבר טוב".
עם הזמן מפסיקים להראות את המעדן מראש, והפקודה מתחילה לעבוד בפני עצמה.
כדאי לתרגל אותה על הרבה חפצים בטוחים ובמצב רגוע, זמן רב לפני היום שבו באמת תזדקקו לה.
למה לא כדאי לרדוף אחרי הכלב
נניח: הקורגי חטף מפית.
הבעלים מזנק לעברו.
הקורגי בורח.
הבעלים רודף.
הקורגי מאושר: משחק נהדר!
ואם הבעלים בדרך כלל גם לוקח את מה שמצאו, מופיעה מוטיבציה נוספת לברוח או לבלוע מהר יותר את השלל.
לכן עדיף להשתמש בסיטואציות בטוחות כדי ללמד החלפה, ולא להפוך אותן למרדף.
כמובן, אם הכלב תפס משהו שעלול להיות מסוכן, הבטיחות חשובה יותר מהפדגוגיה. לפעמים באמת צריך להוציא את החפץ מיד. אבל לפתוח בקביעות בכוח את הפה של הכלב בגלל כל חתיכת נייר – זו אסטרטגיית לימוד גרועה.
אל תענישו את הכלב אחרי שהוא מסר את המציאה
זו אחת הטעויות המצערות ביותר.
הכלב הרים משהו, הבעלים קורא לו. הוא ניגש ומוסר את החפץ – ומקבל נזיפה.
מנקודת המבט של בן אדם העונש מתייחס לעבירה: "לא היית צריך להרים".
מנקודת המבט של הלמידה הרצף נראה אחרת:
ניגש לבעלים ← מסר את השלל ← נהיה לא נעים.
בפעם הבאה הכלב עלול להסיק שלגמרי לא משתלם להתקרב ולמסור את המציאה.
אם הוא מרצונו ירק חתיכה מסוכנת, זה רגע מצוין לתגמל אותו בנדיבות – גם אם שנייה קודם הייתם מוכנים לחנוק אותו מרוב פחד.
האם אפשר לגרום לכך שהרמה מהרצפה תהיה מפחידה?
לחברים שלנו יש קורגי שהיה מרים באופן פעיל אוכל ברחוב. הם קיבלו המלצה לשיטה שהייתה די נפוצה פעם: כשהכלב ניסה לאכול משהו מהרצפה, זרקו לידו קופסת פח עם מטבעות. הקופסה נפלה ברעש, הכלב נבהל.
אצלם השיטה עבדה: נוצר קשר בין ניסיון להרים משהו לבין רעש חד ולא נעים, והכלב הפסיק "לשאוב".
זהו דוגמה לשיטת לימוד אברסיבית: פעולה לא רצויה גוררת תוצאה לא נעימה, ולכן הסיכוי שהיא תחזור קטן.
כן, שיטות כאלה יכולות באמת לעבוד, אבל כיום קופסת המטבעות כבר לא נחשבת לפתרון מיטבי לבעיה, ולא רק מטעמי הומניות.
אנחנו לא יכולים לשלוט לגמרי למה הכלב יחבר את הפחד.
הוא עלול להסיק לא ש"אסור לקחת אוכל מהרצפה", אלא למשל:
- ליד הבעלים קורה לפעמים משהו מפחיד לפתע;
- מקום מסוים מסוכן;
- צלילים מתכתיים חדים מסוכנים;
- לגשת לאוכל שמצאו כשאדם ליד מסוכן.
אצל כלב רגיש אפשר ליצור כך פחד מרעשים או חרדה נוספת. וכלב מתוחכם במיוחד עלול להסיק מסקנה נוספת: מותר להרים – רק צריך לעשות את זה כשבעלים לא רואים.
לכן כיום עדיף ללמד התנהגות חלופית: ראה מציאה → השאיר אותה → קיבל תגמול מהאדם.
אל תהפכו את הטיול ל"פו" אינסופי
אם הבעלים מבחין בסכנה רק כשהקורגי כבר הכניס אותה לפה, הכלב שומע כל הזמן איסורים.
הרבה יותר יעיל ללמוד להבחין ב"שלל" פוטנציאלי לפני הכלב: ראיתם אוכל לפנים – הגדלתם מרחק, ביקשתם "עזוב", הסבתם תשומת לב ותגמלתם.
עם הזמן אפשר לקבל התנהגות נעימה מאוד: הכלב רואה אוכל על הרצפה ומסתכל בעצמו על הבעלים.
זה כבר לא רק איסור. הכלב יודע מה לעשות במקום להרים.
אל תשכחו לתגמל התנהגות טובה
יש כאן חוסר צדק משעשע: כשהקורגי חוטף מהרצפה עצם עוף, הבעלים מגיב מיד, וכשהוא עבר ליד עשר חתיכות זבל ולא לקח כלום – אף אחד אפילו לא שם לב.
כדאי לשנות את הפרופורציה בשביל הלמידה.
שימו לב לרגעים שבהם הכלב:
- הסתכל על האוכל והמשיך הלאה;
- הריח חפץ אבל לא לקח;
- נענה לקריאה והתרחק מהמציאה;
- עבר בעצמו להתמקד בכם;
- ירק את החפץ לפי בקשה.
דווקא את ההתנהגויות האלה חשוב לחזק באופן פעיל.
ניהול הסביבה – לא כישלון
לפעמים בעלי כלבים חושבים ש"כלב מחונך באמת" אמור להסתובב בשקט בתוך אוכל מפוזר ולא לגעת בכלום.
במציאות הלימוד לוקח זמן, וההשלכות של טעות אחת עלולות להיות רציניות מאוד.
לכן, עד שהכישור מתבסס, זה לגמרי הגיוני לשמור את הכלב ברצועה במקומות מלוכלכים, לעקוף אזורי אשפה, להסתכל היטב על הדרך ולא לאפשר לכלב לבדוק אובייקטים חשודים.
זה לא תחליף ללימוד, אלא ביטוח לתקופת הלימוד.
מתי צריך זמם
אם הכלב באמת בולע כל דבר, והבעלים פשוט לא מספיק פיזית לשלוט בו, זמם-סל מותאם היטב יכול להציל את חייו.
זה לא עונש ולא סימן ל"כלב רע".
להגנה מפני איסוף מהרצפה קיימים דגמים ותוספות מיוחדות שמקשים על תפיסת אוכל מהקרקע. במקביל, הזמם צריך לאפשר לכלב לפתוח את הפה בחופשיות, להתנשף עם לשון בחוץ ולשתות.
מרגילים לזמם בהדרגה ועם אסוציאציות חיוביות: הכלב מכניס בעצמו את החוטם פנימה, מקבל מעדן, ומשך הזמן עם הזמם עולה לאט.
לא כדאי לשים זמם בפעם הראשונה לפני טיול ארוך ולצפות שהכלב פשוט יקבל את זה.
מה במיוחד מסוכן להרים
ברוב המקרים חתיכת לחם שנאכלה תסתיים לכל היותר בחוסר שביעות רצון של הבעלים, אבל אי אפשר לדעת מראש מה יש בכל ערימה שמוצאים.
במיוחד כדאי לשים לב ל:
- עצמות. עצמות מבושלות עלולות להישבר, לפצוע את מערכת העיכול או לגרום לחסימה.
- אוכל מקולקל. מעבר להפרעות עיכול רגילות, ייתכנו הרעלות חיידקיות והרעלות קשות אחרות.
- תרופות וחומרים נרקוטיים. אפילו כמות קטנה של תרופות מסוימות לבני אדם יכולה להיות מסוכנת לכלב.
- ניקוטין. סיגריות, בדלי סיגריות ומוצרי ניקוטין אחרים עלולים להיות רעילים.
- מסטיק ומוצרים ללא סוכר. חלקם מכילים קסיליטול, מסוכן מאוד לכלבים.
- פיתיונות לא מזוהים. אי אפשר לדעת לפי מראה מה מסתתר בתוך חתיכת בשר או אוכל אחר שנמצאו ברחוב.
- פגרים ושאריות של בעלי חיים. מעבר לזיהומים וטפילים קיים סיכון להרעלה: ייתכן שהחיה עצמה מתה לאחר מגע עם חומר רעיל.
- חפצים שאינם אכילים. אבנים, חתיכות צעצועים, בד, פלסטיק, קלחי תירס וחפצים אחרים עלולים לגרום לחסימה במערכת העיכול.
בישראל במיוחד הגיוני להשגיח היטב על הכלב ליד אזורי אשפה, פארקים, מקומות לפיקניקים ומנגלים, ששם אחרי סופי שבוע וחגים עלול להישאר על הקרקע כמות עצומה של שאריות מזון.
הכלב אכל משהו. מה עושים?
הכלל הראשון – נסו להבין מה, כמה ומתי הוא אכל.
אם נשארו שאריות של החומר או האריזה, קחו אותם אתכם או צלמו.
בחשד לרעל, תרופה, ניקוטין, מוצר רעיל, חומר כימי או גוף זר מסוכן עדיף ליצור קשר מיידי עם מרפאה וטרינרית.
לא צריך לחכות להופעת סימפטומים: בהרעלות מסוימות הזמן הוא קריטי.
ולא כדאי לגרום להקאה באופן עצמאי בלי הוראה של וטרינר. בהתאם לחומר או החפץ שנבלע, הקאה עלולה להיות לא רק חסרת תועלת אלא גם מסוכנת.
מתי איסוף מהרצפה הוא סיבה לדבר עם וטרינר
אם הכלב תמיד התעניין באוכל ברחוב, זה ברוב המקרים עניין התנהגותי.
אבל כדאי לשים לב לשינוי פתאומי בהתנהגות. למשל, הכלב קודם טייל בשקט, ועכשיו התחיל לחפש באופן כפייתי ולאכול הכול.
חשוב במיוחד לדון בזה עם וטרינר אם במקביל הופיעו:
- רעב חזק ומתמיד;
- ירידה או שינוי מורגש במשקל;
- הקאות או שלשול;
- שינוי ביציאות;
- צמא מוגבר;
- אפאטיות;
- אכילת חפצים שאינם אכילים – אדמה, אבנים, בד, פלסטיק וכו'.
אכילה בולטת של חפצים שאינם אכילים נקראת פיקאציזם (pica). הסיבות יכולות להיות גם התנהגותיות וגם רפואיות, ולכן לא מספיק רק "לחנך" את הכלב במצב כזה.
מה לעשות עם "שואב אבק" על ארבע: תכנית מעשית
אם הקורגי שלכם אוסף הכול, אל תנסו לפתור את הבעיה עם איסור חד בלבד.
התחילו מהבסיס.
1. לימדו את פקודת "עזוב/תשאיר/פו/אסור" בבית.
קודם על חפצים בעלי ערך נמוך, ובהדרגה להעלות קושי.
2. לימדו בנפרד את פקודת "תן".
הכלב צריך לדעת שמסירת חפץ לאדם היא בטוחה ומשתלמת.
3. השתמשו בהחלפה.
במיוחד עם גור שרק לומד אינטראקציה עם האדם.
4. תגמלו ויתור מרצון.
עבר ליד אוכל – כל הכבוד. הסתכל עליכם במקום על המציאה – עוד יותר טוב.
5. אל תרדפו אחרי הכלב ואל תנהלו מאבק על כל שלל.
6. בטיול החזיקו אתכם מעדן שבאמת שווה לכלב.
מזון יבש עלול להפסיד לשווארמה שמצאו ברחוב ובגדול.
7. ניהול הסביבה.
כל עוד הכישור לא יציב, רצועה וערנות נשארים חלק חשוב מהבטיחות.
8. אם הסיכון גבוה – השתמשו בזמם-סל.
אפשר להמשיך ללמד בלי לחשוף את הכלב לסכנה יום-יומית.
9. תרגלו באופן יזום.
אל תחכו למפגש מקרי עם זבל. אפשר ליצור סיטואציות אימון בטוחות לבד, ולהתקרב בהדרגה למציאות של טיול.
10. אל תבנו על אמינות של מאה אחוז.
גם כלב מאומן היטב נשאר כלב. מציאה מפתה במיוחד עלולה פעם אחת להיות חזקה יותר מהכלל שלמד.
המטרה שלנו – לא לשכנע קורגי שאוכל לא מעניין אותו יותר
זו כנראה משימה אבודה.
המטרה הריאלית הרבה יותר היא ללמד את הכלב לא לקחת באופן אוטומטי מה שמצא, לוותר עליו בשקט לפי בקשה ולמסור בלי מאבק את מה שכבר הגיע לפה.
וכאן יש אירוניה נעימה.
אותה אהבה של קורגי לאוכל שגורמת לו לשאוב במרץ את הרחוב, הופכת במקביל לאחד מכלי האימון הטובים ביותר. אם בונים את האימונים נכון, הכלב בהדרגה מגלה שלפעמים משתלם יותר לעבור ליד חתיכה חשודה ולהסתכל על הבעלים מאשר להספיק לבלוע אותה ראשון.
ועד אז המשימה שלנו פשוטה: לאמן, להבחין ב"מעדנים" הלא רצויים קצת לפני הקורגי ולזכור שרצועה, כישור החלפה טוב וזמם מותאם לעתים מגנים על בריאות הכלב הרבה יותר טוב מכל "פו" מאיים.
