יש גזעים שמזוהים כל כך עם מקום מסוים, שנדמה כי מספיק להגיע לשם — והם יהיו בכל מקום. סן ברנרד באלפים השווייצריים, אקיטה ביפן, וכמובן — קורגי בוויילס.
לכן הסיפור שסיפרה לי מכרה נשמע כמעט כמו תחילתה של תעלומה כלבנית קטנה. לפני כמה שנים היא טיילה בבריטניה והגיעה במיוחד לפמברוקשייר — מולדתו של הוולש קורגי פמברוק, גזע שאחד מנציגיו חי גם במשפחתה. הרי איפה עוד אפשר לצפות לפגוש קורגי, אם לא כאן?
אבל כמעט שלא היו קורגי בוויילס. לדבריה, במהלך כל הטיול הם פגשו אולי אחד — וגם הוא, ייתכן, היה תייר בדיוק כמוהם. הם שאלו את התושבים המקומיים לאן נעלמו הכלבים הוולשיים המפורסמים, אבל איש לא ידע לתת תשובה ברורה.
אולי הסיפור היה נשאר לא יותר מזיכרון משעשע מטיול, אלמלא הנתונים של ה-Kennel Club הבריטי, שמראים כי היעדרם של הכלבים הוולשיים מוויילס לא היה מפתיע כל כך.
בשנת 1960 נרשמו בבריטניה כמעט 9,000 גורי וולש קורגי פמברוק.
וב-2014 — רק 274.
מאחורי שני המספרים האלה מסתתר סיפור שנמשך יותר מחצי מאה: משפחת המלוכה, אופנות משתנות, היעלמותם של בתי גידול גדולים, ויכוחים על זנבות, מוניטין של "כלב לאנשים מבוגרים", ולבסוף — סדרת טלוויזיה שהציגה במפתיע לדור חדש של בריטים את אליזבת השנייה הצעירה ואת כלבי הקורגי שלה.
אז לאן נעלמו הקורגי מבריטניה?
הכלב שמשפחת המלוכה הפכה למפורסם
הקשר בין הפמברוק למשפחת המלוכה הבריטית החל עוד לפני עלייתה של אליזבת השנייה לכס המלוכה. במאמרים קודמים על ההיסטוריה של הגזע כבר הזכרתי לא פעם כיצד בשנת 1933 הביאה המגדלת תלמה גריי מבית הגידול Rozavel שלושה גורים למשפחתו של דוכס יורק, כדי שהנסיכות הקטנות אליזבת ומרגרט יוכלו לבחור אחד מהם. הן בחרו ב-Rozavel Golden Eagle, שבבית נקרא Dookie.
קורגי כבר היו מוכרים בעולם הכלבנות, אבל הופעתו של כלב כזה במשפחת המלוכה העניקה לגזע סוג אחר לגמרי של פרסום. בהיסטוריה של Welsh Corgi League מצוין שכבר בתחילת שנות ה-30 הבחינו תלמה גריי וברברה דאגלס-רדינג עד כמה מהר החל העניין הציבורי בגזע לגדול לאחר שהנסיכות קיבלו קורגי.
ליום הולדתה ה-18, בשנת 1944, קיבלה אליזבת כלבה משלה — Susan. ממנה יצאו בהמשך דורות רבים של כלבי הקורגי של המלכה; האחרונה בשושלת הזאת, Willow, השתייכה לדור ה-14 וסיימה היסטוריית גידול שנמשכה 74 שנים.
וכאן הנתונים נעשים מעניינים במיוחד. לפי ה-Kennel Club, בשנת 1944 עלתה הפופולריות של הגזע ב-56 אחוזים. מספר הרישומים המשיך לגדול, ובשנת 1960 הגיע לכמעט 9,000 גורים.
ה-Kennel Club מצביע גם על צירוף נסיבות נוסף: זו הייתה תקופה שבה הטלוויזיה התפתחה במהירות ומשפחת המלוכה הפכה קרובה ומוכרת הרבה יותר לבריטי הממוצע. מיליוני צופים ראו בטלוויזיה את הכתרתה של אליזבת השנייה בשנת 1953, וב-1957 היא נשאה לראשונה את נאום חג המולד שלה בטלוויזיה. ויחד עם המלכה הצעירה, הצופים ראו שוב ושוב גם את כלביה.
כך הפך הקורגי מגזע רעייה וולשי קטן לאחד הכלבים המזוהים ביותר בבריטניה.
כשאפשר היה לקנות קורגי בשער של חווה
Welsh Corgi League מתאר את שנות ה-60 וה-70 כתקופת הזוהר של הפמברוק. היום משעשע במיוחד לקרוא את זיכרונות המועדון על עד כמה הגזע היה נפוץ אז:
“Families returning from a trip to Wales often came home with a Corgi bought for a few pounds at the farm gate.”
"משפחות שחזרו מטיול בוויילס חזרו לא פעם הביתה עם קורגי שנקנה תמורת כמה ליש"ט בשער של חווה."
קשה לדמיין ניגוד חד יותר לסיפור שבו נפתח המאמר הזה. בשנות ה-60 וה-70 הקורגי היה חלק כה מוכר מהחיים בוויילס, שגור יכול היה להפוך כמעט לרכישה ספונטנית במהלך חופשה. רק חצי מאה מאוחר יותר, מטיילים מגיעים במיוחד לפמברוקשייר בתקווה לראות את הגזע המקומי המפורסם — ובמהלך כל הטיול פוגשים קורגי אחד בלבד.
אבל לפופולריות העצומה של הפמברוק היה גם צד פחות נעים. Welsh Corgi League נזכר כי הביקוש הגובר משך במהירות אנשים שעבורם גידול כלבים היה בראש ובראשונה דרך להרוויח כסף. הרבעות חסרות בקרה נעשו נפוצות עד כדי כך שלדברי המועדון, השלכותיהן הורגשו אפילו באופי של כלבי הגזע.
נדמה היה שהקורגי הבטיח לעצמו מקום קבוע בין הכלבים האהובים בבריטניה. אבל מאחורי נתוני השיא של שנות ה-60 כבר התחיל סיפור אחר לגמרי: בעשורים הבאים מספר הפמברוקים הרשומים החל לרדת במהירות.
תשעת אלפים הופכים לאלפיים
הירידה הייתה מהירה. אם בשנת 1960 מספר הרישומים התקרב ל-9,000, הרי שב-1980 רשם ה-Kennel Club רק 1,806 פמברוקים — ירידה של כ-80 אחוזים בתוך שני עשורים בלבד.
לכרונולוגיה הזאת יש חשיבות רבה להבנת מה שקרה לגזע בהמשך. שנים מאוחר יותר, אחד ההסברים לחוסר הפופולריות שלו בקרב בריטים צעירים יהיה הקשר ארוך השנים בין הקורגי לאליזבת השנייה. בשנת 2018 אמר על כך דייוויד רובסון (David Robson) מה-Kennel Club בצורה ישירה מאוד:
“...they could be seen by young people as an older person’s dog.”
"...צעירים יכלו לראות בהם כלב של אנשים מבוגרים."
אבל הירידה של הפמברוק החלה הרבה קודם. בשנת 1960 הייתה אליזבת השנייה בת 34 בלבד, ועד שהגיעה לגיל 54 כבר ירד מספר הרישומים בערך פי חמישה. לכן ייתכן שהמוניטין הזה החמיר בהמשך את מצבו של הגזע, אבל הוא אינו יכול להסביר את תחילתה של הירידה שנמשכה עשרות שנים.
כדי להבין לאן נעלמו אלפי קורגי, צריך להסתכל לא רק על האנשים שהפסיקו לקנות אותם — אלא גם על אלה שהפסיקו לגדל אותם.
לא רק הגורים נעלמו — גם בתי הגידול
קל לפספס עובדה חשובה כשמסתכלים על נתוני הרישום: מספר הגורים הרשומים אינו שווה למספר האנשים שרצו לקנות גור.
Welsh Corgi League מתאר שינוי משמעותי במבנה הגידול עצמו:
“We no longer have the big kennels of the past.”
"בתי הגידול הגדולים של העבר כבר אינם קיימים."
את מקומם של בתי הגידול הגדולים תפסו בהדרגה מגדלים שהחזיקו רק כמה כלבים, עסקו בגידול כתחביב ותכננו המלטות רק מדי פעם.
ואז מגיע משפט חשוב במיוחד:
“Demand for puppies exceeds supply.”
"הביקוש לגורים עולה על ההיצע."
לכן הנתון של 274 רישומים מספר לנו דבר חשוב אחד: הוא מראה כמה מעט גורי פמברוק נולדו ונרשמו בבריטניה באותה תקופה, אבל הוא אינו אומר דבר על מספר האנשים שרצו לקנות גור כזה.
ובצד ההיצע אכן נוצרה בעיה רצינית. בתי הגידול הגדולים הלכו ונעלמו, מספר המגדלים הצטמצם, ואלה שנשארו בגזע החזיקו בדרך כלל רק כמה כלבים ותכננו המלטות לעיתים רחוקות. לא רק מספר הגורים הרשומים ירד — הצטמצם גם בסיס הגידול שיכול היה להביא את הגורים האלה לעולם.
בשנת 2019 סיכם Welsh Corgi League את המצב במשפט קצר אחד:
“...if only there were more responsible breeders to fulfil the demand.”
"...לו רק היו יותר מגדלים אחראיים שיוכלו לענות על הביקוש."
כלומר, גם אחרי עשרות שנים של ירידה במספר הרישומים, האנשים שרצו לקנות פמברוק לא נעלמו. אחת הסיבות למספר הקטן של הגורים הייתה פשוט שלא היו מספיק מגדלים אחראיים שרצו להמשיך לעסוק בגזע.
כשהקיצוץ בזנב נאסר
נקודת מפנה נוספת בהיסטוריה של הפמברוק הבריטי הייתה האיסור על קיצוץ זנבות.
במשך רוב המאה ה-20, הפמברוק הבריטי המוכר היה כמעט חסר זנב. חלק מהכלבים נולדו עם זנב קצר באופן טבעי, אבל לרוב הגורים קיצצו את הזנב.
הוויכוח סביב המנהג נמשך שנים רבות. בשנת 1991 הוקם Council of Docked Breeds, שפעל למען שמירת הזכות לקצץ זנבות. החל מ-1 ביולי 1993 יכלו לבצע את ההליך בבריטניה רק וטרינרים מוסמכים, וב-2007 נאסר קיצוץ זנבות למטרות קוסמטיות.
עבור הגזע, המשמעות לא הייתה רק שינוי בפרוצדורה וטרינרית — גם המראה המוכר של הכלב השתנה. עבור חלק מהמגדלים היה זה שינוי משמעותי הרבה יותר מכפי שאולי נדמה היום. במשך עשרות שנים נחשב הזנב הקצר לאחד המאפיינים הבולטים של הפמברוק, ולא כולם היו מוכנים לקבל את המראה החדש של הגזע. דיאנה קינג (Diana King), שעמדה במשך שנים רבות בראש Welsh Corgi League, קישרה בין האיסור לבין פרישתם של חלק מהמגדלים הוותיקים:
“We have lost a lot of our big kennels, a lot have just given up.”
"איבדנו רבים מבתי הגידול הגדולים שלנו — רבים פשוט ויתרו והפסיקו לגדל."
בהמשך תיאר Welsh Corgi League עצמו את המתרחש בזהירות רבה יותר. לפי גרסתו, כניסת האיסור לתוקף חפפה לפרישתם של כמה מגדלים מובילים, וייתכן שבמקרים מסוימים אף האיצה את החלטתם להפסיק לגדל. במקביל המשיכו לרדת מספר הרישומים של פמברוקים, מספר הכלבים בתערוכות ומספר החברים במועדון הגזע.
לכן קשה לראות באיסור על קיצוץ זנבות את הסיבה העיקרית לירידה ארוכת השנים של הפמברוק — עד 2007 כבר ירד מספר הרישומים במשך כמה עשורים. סביר יותר שהאיסור היה אתגר נוסף עבור גזע שכבר היה נתון בירידה ממושכת ואיבד בהדרגה את דור המגדלים הוותיק.
ובכל זאת, הכללים החדשים הוסיפו שמן למדורה. סיפורו של אלן טיילור (Allan Taylor) מבית הגידול המפורסם Belroyd ממחיש היטב עד כמה ברצינות קיבלו חלק מבני הדור הוותיק את האיסור.
טיילור עסק בפמברוקים מאז 1963, ועשר שנים מאוחר יותר הפך לשותפו של אידריס ג'ונס (Idris Jones) ב-Belroyd — בית גידול שהותיר חותם עצום על ההיסטוריה של הגזע. הכלב שלהם, Ch Belroyd Nut Cracker, זכה בקבוצה ב-Crufts בשנת 1991 והפך לזכר משפיע כל כך, עד ש-Welsh Corgi League מכנה אותו "כלב ההרבעה המוביל בהיסטוריה של הגזע".
בשנת 2007, זמן קצר לאחר כניסת האיסור לתוקף, השתתף טיילור ב-Corgisiada בפולין. במהלך ראיון נשאל ישירות מה בכוונתו לעשות עכשיו, כאשר כבר אי אפשר לקצץ זנבות בבריטניה.
תשובתו הייתה קצרה:
“I’m not breeding any more Pembrokes.”
"אני לא אגדל יותר פמברוקים."
כאשר נשאל "באמת?", השיב טיילור בקיצור דומה:
“Nope.”
עבור אדם שהקדיש לגזע יותר מארבעים שנה, הזנב לא היה פרט שולי שאפשר פשוט לקבל יחד עם שינוי החוק. באותו ראיון הסביר טיילור כי לדעתו הזנב הארוך משנה את האיזון ואת הצללית המוכרים של הפמברוק. עם זאת, הוא בהחלט היה מסוגל להעריך את איכויותיו של כלב ספציפי עם זנב: הוא שיבח גור אחד שראה בתערוכה במידה כזאת, שהודה כי איכותו גרמה לו לשכוח לרגע מהזנב.
סיפורו של Belroyd אינו אומר שכל המגדלים הבריטים הגיבו לאיסור באותה צורה. אבל הוא ממחיש מדוע שינוי בכללים יכול היה להשפיע על מספר הכלבים בגזע הרבה יותר מכפי שנדמה מבחוץ. השאלה לא הייתה רק אם הדורות הבאים של הפמברוקים יגדלו עם זנבות ארוכים. יחד עם המראה הישן של הגזע עזבו גם אנשים שעיצבו אותו במשך עשרות שנים — וחלקם אמרו בגלוי שאינם רוצים להמשיך לגדל בתנאים החדשים.
כשאופנות בכלבים משתנות
אבל הירידה במספר המגדלים רחוקה מלהסביר את הכול. בזמן שמספר רישומי הפמברוקים ירד משנה לשנה, גזעים אחרים בבריטניה חוו פריחה אדירה. אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא הבולדוג הצרפתי. בשנת 2004 רשם ה-Kennel Club כ-350 כלבים כאלה. רק עשר שנים לאחר מכן כבר עמד המספר על כ-9,000.
זהו מספר כמעט סמלי: בערך אותו מספר פמברוקים נרשם בבריטניה בשיא הפופולריות שלהם בשנת 1960. הבריטים לא איבדו את העניין בכלבים — אבל השתנתה התפיסה שלהם לגבי הכלב שהם רוצים לצדם.
וכאן השפעתם של מפורסמים נעשית מעניינת במיוחד. בשנות העלייה המטאורית של הבולדוג הצרפתי ניתן היה לראות כלבים מהגזע אצל דייוויד וויקטוריה בקהאם, Lady Gaga, לאונרדו דיקפריו, ריס וית'רספון, יו ג'קמן ומפורסמים נוספים. ה-Kennel Club עצמו הזכיר בעלים מפורסמים כשדיבר על הזינוק יוצא הדופן בפופולריות של הגזע.
יש כאן אירוניה מסוימת. גם הפמברוק זכה פעם לפרסום עצום בזכות בעלים מפורסמת — אלא שה"סלבריטאית" העיקרית שלו הייתה המלכה. באמצע המאה ה-20 עזרה אליזבת השנייה הצעירה להפוך את הקורגי לאחד הכלבים המזוהים ביותר בבריטניה. חצי מאה מאוחר יותר, דור חדש כבר עקב אחרי מפורסמים אחרים — והבחין בכלבים אחרים.
בשנת 2015 התייחסה קרוליין קיסקו (Caroline Kisko), מזכירת ה-Kennel Club הבריטי, למצב בראיון ל-ABC News. בין הגורמים היא ציינה את האופנות המשתנות בגזעי כלבים ואת השפעת המפורסמים, ולא חסכה ביקורת מהתופעה:
“People are daft, because celebrity isn’t a good reason to buy a dog.”
"אנשים נוהגים בטיפשות, כי מפורסם הוא לא סיבה טובה לבחור כלב."
ובאותה נשימה הזכירה שהפמברוק עצמו כלל לא הפך לגזע שמתאים רק לקבוצה מצומצמת של בעלים:
“Corgis are for everyone. They are fun, intelligent and active.”
"קורגי מתאימים למגוון רחב של אנשים. הם שמחים, חכמים ופעילים."
בהמשך ניסחה קיסקו את הבעיה בפשטות רבה עוד יותר:
“Sadly dog breeds go in and out of fashion...”
"למרבה הצער, גזעי כלבים נכנסים לאופנה ויוצאים ממנה..."
סיפורו של הבולדוג הצרפתי ממחיש היטב עד כמה מהר יכולה אופנה כזאת לשנות את מפת הגזעים. בתוך עשור אחד עבר גזע אחד מכמה מאות רישומים לכמה אלפים, בעוד גזע אחר נע כמעט בכיוון ההפוך.
אבל גם האופנה אינה מספקת הסבר יחיד להיעלמות הפמברוקים. נציגי ה-Kennel Club דיברו על העדפות משתנות של רוכשי כלבים; מועדון הגזע הצביע על הירידה במספר המגדלים ועל השלכות האיסור על קיצוץ הזנבות. סביר להניח שכל התהליכים האלה התרחשו במקביל וחיזקו זה את זה.
ועד שנות ה-2010 נוספה לקורגי בעיה נוספת — מוחשית הרבה פחות ממספר בתי הגידול או משינויים בחקיקה. גזע שבמשך עשרות שנים היה קשור באופן בלתי נפרד לאדם אחד, החל בהדרגה להזדקן יחד איתה בעיני הציבור.
כשהקורגי הפך ל"כלב של אנשים מבוגרים"
לקשר ארוך השנים בין הפמברוק למשפחת המלוכה הבריטית התגלה עם הזמן צד בלתי צפוי. בתחילה, התמונות של הנסיכה אליזבת הצעירה עם כלבי הקורגי שלה סייעו להפוך את הגזע לפופולרי להפליא. אבל השנים חלפו, המלכה התבגרה — ויחד איתה נדמה שהשתנה גם הדימוי של הכלבים שליוו אותה דרך קבע.
באמצע שנות ה-2010 כבר דיברו על כך בגלוי אנשים מתוך הגזע. בשנת 2015 ניסחה המגדלת הבריטית דבי ריצ'רדסון (Debbie Richardson) את הבעיה בפשטות בראיון ל-The Guardian:
“The problem we have is that they are seen as an old person’s dog.”
"הבעיה שלנו היא שתופסים אותם ככלבים של אנשים מבוגרים."
זהו גורל מפתיע למדי עבור גזע שפעם היה נפוץ כל כך, שאפשר היה לחזור מטיול בוויילס עם גור כמעט כמו עם מזכרת. הקורגי מעולם לא נעלם מהתרבות הפופולרית — להפך, כמעט כולם המשיכו לזהות אותו. אבל התברר שלהכיר גזע ולרצות לגדל כלב כזה בבית הם שני דברים שונים.
כמה שנים מאוחר יותר הביע דייוויד רובסון (David Robson) מה-Kennel Club רעיון דומה. כאשר דיבר בשנת 2018 על השינוי בתפיסת הגזע, הוא נזכר בדימוי שהיה לו קודם:
“People used to have the impression that while corgis were in the spotlight, because of the Queen, they could be seen by young people as an older person’s dog.”
"בעבר הייתה תחושה שלמרות שהקורגי היו באור הזרקורים בזכות המלכה, צעירים יכלו לראות בהם כלבים של אנשים מבוגרים."
כמובן, המוניטין הזה אינו יכול להסביר את כל הירידה הממושכת של הגזע. כפי שכבר ראינו, מספר רישומי הפמברוקים ירד בחדות הרבה לפני שדמותה של מלכה מבוגרת יכלה להפוך לחלק מהבעיה. אבל עם הזמן, אל הירידה במספר המגדלים, השינויים בכללי הגידול והאופנה לגזעים אחרים יכול היה להתווסף גורם נוסף: הקורגי נשאר מפורסם, אבל בעיני חלק מהקהל הצעיר הוא נראה כמו כלב של הדור הקודם.
וכאן הסיפור כמעט סוגר מעגל: בשנת 2016 מיליוני צופים שוב ראו את אליזבת עם קורגי.
רק שהפעם אליזבת שוב הייתה צעירה.
המלכה הצעירה חזרה
בתחילת שנות ה-2010 כבר הגיע הפמברוק למצב שקשה היה לדמיין בתקופת השיא שלאחר המלחמה. בשנת 2009 הכניס ה-Kennel Club את הגזע לקטגוריית At Watch, שכללה גזעים בריטיים עם 300–450 רישומים בשנה. בשנת 2014 נקבע שפל חדש — רק 274 גורים רשומים. הפמברוק ירד מתחת לרף של 300 רישומים ונכנס לרשימת Vulnerable Native Breeds — הגזעים הבריטיים המקומיים הנמצאים בסיכון.
ואז קרה משהו שלא היה קשור כלל לגידול, לתערוכות או למדיניות כלבנית.
בנובמבר 2016 עלתה העונה הראשונה של The Crown. מיליוני צופים ראו את סיפורה של אליזבת הצעירה — ולצדה שוב היו קורגי.
זמן קצר לאחר מכן החלו המספרים להשתנות. בשנת 2017 עלה מספר הפמברוקים הרשומים ב-16 אחוזים, וב-2018 נמשכה העלייה. ה-Kennel Club קישר את ההתעניינות המחודשת בגזע, בין היתר, להצלחת הסדרה, וקרוליין קיסקו ציינה:
“...undoubtedly the breed’s profile started to rise.”
"...אין ספק שהחשיפה של הגזע החלה לגדול."
וכאן כדאי לחזור שוב לדבריו של דייוויד רובסון. כאשר אמר שצעירים יכלו לראות בקורגי "כלב של אנשים מבוגרים", הוא הסביר מיד מדוע התפיסה הזאת החלה להשתנות:
“Now that’s changed, partly because we are seeing the character of the younger Queen surrounded by them.”
"עכשיו זה השתנה, בין היתר משום שאנחנו רואים את דמותה של המלכה הצעירה מוקפת בהם."
כך נוצר סיפור יוצא דופן שנמשך כמעט שבעה עשורים. תחילה נסיכה צעירה, ובהמשך מלכה צעירה, עזרה להפוך את הפמברוק לאחד הכלבים המזוהים ביותר בבריטניה. עם הזמן, אותו קשר בלתי נפרד עם אליזבת השנייה יכול היה להתחיל לפעול בכיוון אחר: הקורגי נשאר מפורסם, אבל עבור חלק מהדור החדש הוא נקשר יותר ויותר לבעלים מבוגרת ולעידן קודם. ואז נדמה היה שהטלוויזיה החזירה את הזמן לאחור — ולפני קהל צעיר הופיעה שוב אליזבת הצעירה, כשקורגי רצים לצדה.
כמובן, יהיה פשטני מדי לייחס את העלייה המאוחרת בפופולריות של הגזע לסדרת טלוויזיה אחת בלבד. מספר הרישומים תלוי במספר המגדלים וההמלטות, העניין בגזעים משתנה בהשפעת גורמים רבים, וכמה שנים מאוחר יותר תרם לכך גם הזינוק הכללי בביקוש לכלבים בתקופת מגפת COVID-19. אבל במקרה של The Crown יש לנו יותר מסתם סמיכות בתאריכים: ה-Kennel Club עצמו ציין את השפעת הסדרה, ולאחר העונה השנייה עלה מספר החיפושים אחר גורי פמברוק באתר שלו ב-22 אחוזים.
הקורגי שוב לא היה רק הכלב של המלכה.
הוא שוב היה הכלב של המלכה הצעירה.
חזרה — אבל לא למספרים של פעם
ההתאוששות של הפמברוק לא נעצרה אחרי העונות הראשונות של The Crown. בשנת 2021 רשם ה-Kennel Club 1,223 פמברוקים — המספר הגבוה ביותר זה כמעט שלושים שנה, ו-38 אחוזים יותר מאשר שנה קודם לכן.
ביל למברט (Bill Lambert) מה-Kennel Club, שהתייחס לחזרתו של הגזע, הצביע שוב על הסדרה:
“The breed has certainly seen a boost in recent years, largely down it would seem to their starring roles in The Crown...”
"בשנים האחרונות הגזע בהחלט זכה לדחיפה, ונראה שבמידה רבה בזכות התפקידים הראשיים שלו ב-The Crown..."
אבל לשיא של 2021 היה גם רקע אחר. המגפה הביאה לעלייה יוצאת דופן בביקוש לכלבים בכלל: באותה שנה רשם ה-Kennel Club 349,013 גורים מכל הגזעים. מספר רישומי הפמברוקים עלה במקביל לזינוק הכללי בביקוש לכלבים בבריטניה, ולכן כבר קשה הרבה יותר להפריד בין השפעת The Crown לבין הבום של תקופת המגפה.
גם המילה "חזרה" דורשת מעט זהירות. 1,223 רישומים נראים מרשימים מאוד לעומת 274 בשנת 2014. אבל כאשר מציבים אותם מול כמעט 9,000 בשנת 1960, ברור עד כמה הפמברוק המודרני עדיין רחוק ממעמדו הקודם בבריטניה.
לאחר שיא תקופת המגפה שוב ירדו המספרים: 899 רישומים בשנת 2022, 940 בשנת 2023 ו-760 בשנת 2024. הגזע התרחק מהנקודה הקריטית שבה נמצא עשור קודם לכן, אבל הוא לא חזר לפופולריות ההמונית של אמצע המאה ה-20.
חצי מאה של שינויים
הסיפור של הפמברוק הבריטי התגלה כמורכב יותר מכל הסבר יחיד שניתן להיעלמותו.
האיסור על קיצוץ זנבות לא יכול היה להתחיל ירידה שהחלה עשרות שנים קודם לכן. המוניטין של "כלב לאנשים מבוגרים" אינו מסביר את הירידה ברישומים בתקופה שבה אליזבת השנייה עצמה הייתה עדיין צעירה. האופנה לגזעים אחרים מספרת לנו על העדפות משתנות של קוני כלבים, אבל אינה מסבירה את היעלמותם ההדרגתית של בתי הגידול הגדולים. והירידה במספר המגדלים, מצדה, אינה מסבירה מדוע הפמברוק הפסיק להיות כלב שנדמה היה שכולם רוצים.
סביר להניח שכל התהליכים האלה הצטברו זה על גבי זה. תקופת הפריחה יוצאת הדופן שלאחר המלחמה הסתיימה. בתי גידול גדולים שעסקו בפמברוקים במשך עשרות שנים נעלמו. עולם גידול הכלבים עצמו השתנה, כללים חדשים נכנסו לתוקף, ויחד איתם עזב חלק מהדור הוותיק של המגדלים. גזעים אופנתיים חדשים תפסו את מקומם של חביבי האתמול. אפילו הקשר רב השנים עם המלכה החל להיתפס אחרת: מה שפעם הפך את הקורגי למודרני ויוקרתי, יכול היה כעבור עשרות שנים להעניק לו דימוי מעט מיושן.
ואז הסיפור הסתובב פעם נוספת. The Crown החזירה למסך את אליזבת הצעירה, דור חדש של צופים ראה לצדה קורגי, העניין בגזע החל לעלות — וכלב שרק זמן קצר קודם לכן נמצא בין הגזעים הבריטיים המקומיים הפגיעים שוב הפך לבולט.
ואולי את גודל השינוי אפשר להבין טוב יותר דווקא לא דרך טבלאות הרישום.
Welsh Corgi League נזכר כיצד בשנות ה-60 וה-70 משפחות חזרו מטיול בוויילס עם קורגי שנקנה תמורת כמה ליש"ט בשער של חווה. היו אז כל כך הרבה כלבים מהגזע, שאיש לא היה צריך לחפש אותם במיוחד.
חצי מאה מאוחר יותר אפשר להגיע לפמברוקשייר, מולדתו של הגזע, לחפש בכוונה קורגי ברחובות — ולפגוש רק אחד במהלך כל הטיול.
כיום הפמברוק כבר אינו נמצא במצב שבו היה בשנת 2014. אבל ההיסטוריה הבריטית שלו ממחישה עד כמה יכול להשתנות בתוך כמה עשורים מעמדו של גזע המוכר בכל העולם. לא צריך שאנשים יפסיקו לאהוב אותו לחלוטין. מספיק שיהיו פחות מגדלים ופחות גורים, שהאופנות ואורח החיים של הבעלים ישתנו, ושדימוי שהיה מוכר במשך עשרות שנים יהפוך בשקט ממודרני למיושן.
ולפעמים ההיסטוריה עושה עוד סיבוב — וכלב שהדור החדש כבר התחיל לראות בו חלק מן העבר מופיע שוב לצדה של מלכה צעירה...
