בסוף שנות ה־60, בעלים של כלב גזעי בישראל יכול היה למצוא את עצמו מול בחירה די מפתיעה: בארץ פעלו שני ארגונים כלבניים, ושניהם עסקו בכלבים גזעיים, שניהם איגדו מגדלים, שניהם קיימו תערוכות, והחלק המעניין ביותר — כל אחד מהם ניהל ספר גידול משלו.
כלב אחד יכול היה להיות רשום במערכת אחת, וכלב אחר — במערכת השנייה.
עבור מדינה קטנה, המצב היה, בלשון המעטה, לא נוח. וכאשר אנשי הכלבנות בישראל ביקשו להשתלב באופן מלא במערכת הבינלאומית של ה־FCI, התבררה בעיה נוספת: הפדרציה הבינלאומית דרשה שישראל תיוצג על ידי ארגון כלבני לאומי אחד.
לא נותר אלא להגיע להסכמה.
אבל כדי להבין כיצד הכלבנות הישראלית בכלל הצליחה להתפצל לשניים, צריך לחזור מעט אחורה.
הכלבנות קדמה למדינה
הכלבנות המאורגנת החלה להתפתח בארץ ישראל המנדטורית זמן רב לפני הקמת מדינת ישראל.
גם לנוכחות הבריטית היה בכך חלק. חיילים ואנשי הממשל הבריטי הביאו עמם כלבים מגזעים אירופיים, ובארץ ישראל החל לפעול Palestine Kennel Club, שהיה קשור ל־Kennel Club הבריטי.
גם היחס לכלב עצמו השתנה. בשנות ה־20 הגיעו לארץ ישראל יותר ויותר עולים יהודים מאירופה, ובהם רבים מבני המעמד הבינוני העירוני. עבורם, החזקת כלב בבית לא הייתה דבר חריג. ככל שהיישוב היהודי החדש גדל, הכלב הפך יותר ויותר לא רק לשומר או לכלב עבודה, אלא גם לחיית מחמד ולבן לוויה.
בהדרגה החלו להופיע גם התארגנויות כלבניות מקומיות. בתל אביב הוקם המועדון הראשון בשנת 1933, וב־1935 נערכה אחת מתערוכות הכלבים המאורגנות הראשונות — והיא אפילו תועדה בסרט. השתמרו צילומים מתערוכת כלבים בתל אביב: הזירה, הקהל, הבעלים וכלביהם — קטע קטן ואמיתי מחיי היומיום של אותה תקופה.
לכן, כאשר רודולפינה ורודולף מנצל עברו לארץ ישראל בשנת 1938, כבר התקיימה כאן פעילות כלבנית. תפקידם לא היה להתחיל הכול מאפס, אלא לסייע להפוך מועדונים נפרדים, תערוכות וגידול כלבים למערכת מקצועית ומאורגנת.
על עבודתם — כלבי השירות, יצירת המונחים הכלבניים הראשונים בעברית, המכון בקריית מוצקין, ספר הגידול ופיתוח הכלב הכנעני — סיפרנו בהרחבה במאמר נפרד.
היה צורך בכללי גידול, ברישום יוחסין, בתערוכות, בשופטים, במועדונים, בהכשרה מקצועית ובספרות כלבנית מקומית.
בשנת 1939 נפתח ספר הגידול הארץ־ישראלי הראשון — פנקס היוחסין הארץ־ישראלי. הבסיס לו היה רישומי הגידול של רודולפינה מנצל — אותה „מחברת שחורה” מפורסמת, שבה ריכזה מידע על כלבים רשומים ועל מוצאם.
בשנת 1950 ערכו בני הזוג מנצל את הקורס הישראלי הראשון לשופטי תערוכות כלבים.
בינתיים המדינה הצעירה הלכה וגדלה — ואיתה גדל גם מספר האנשים שעסקו בכלבים גזעיים.
מדינה אחת — מועדונים שונים
לאחר הקמת מדינת ישראל קמו התארגנויות כלבניות מקומיות חדשות.
אחד הארגונים המרכזיים היה התאחדות הכלבנים בישראל — Israel Kennel Club, שהחליפה את ה־Palestine Kennel Club שפעל לפניה. המבנה שלה היה במידה רבה אזורי: היו סניפים ומועדונים בערים שונות ברחבי הארץ, ובהן ירושלים, חיפה, ראשון לציון ונהריה.
מודל כזה היה טבעי למדי לכלבנות צעירה: אנשים התאגדו בראש ובראשונה לפי מקום מגוריהם, ובעלי כלבים מגזעים שונים נפגשו במועדונים המקומיים, ארגנו תערוכות ופעילויות אחרות ורשמו את כלביהם.
אולם בהדרגה הגיעו לישראל מגדלים ובעלי כלבים נוספים שהכירו את המערכת האירופית, שבה מילאו תפקיד מרכזי לא ארגונים אזוריים אלא מועדוני גזע.
בשנות ה־60 הופיע ארגון נוסף — איגוד מטפחי הכלב הגזעי בישראל, שאיגד אנשים סביב גזעים מסוימים. בין ההתארגנויות הראשונות מסוג זה היו מועדונים לשנאוצרים, לרועים גרמניים ולכלבי רוח. לדוגמה, ההיסטוריה של החוג הישראלי לכלב רועים גרמני מתארכת את הקמתו לשנת 1967.
כך נוצרו בארץ שני מודלים שונים: במערכת אחת היה אדם חלק ממועדון כלבני מקומי, ובמערכת האחרת — בראש ובראשונה מקהילת הגזע שלו.
כשלעצמו, הדבר לא בהכרח היה הופך לבעיה; הבעיה הייתה ששתי המערכות ביקשו לייצג את הכלבנות הישראלית כולה.
שני ארגונים. שני ספרי גידול
בסוף שנות ה־60 כבר הפכה היריבות לרצינית למדי.
לשני הארגונים היו מועדונים משלהם, תערוכות משלהם, כללים משלהם — והדבר הבעייתי ביותר מבחינת מערכת גידול מאוחדת — שני ספרי גידול נפרדים.
עקבות התקופה הזאת נשמרו אפילו בספרייה הלאומית של ישראל. באוספיה נמצאים פרסומים כלבניים ישנים של הארגונים השונים: למשל, כתב העת האדם וכלבו היה קשור להתאחדות הכלבנים בישראל, ואילו כתב העת הכלב יצא לאור מטעם איגוד מטפחי הכלב הגזעי בישראל המתחרה.
אלא שעד מהרה פגש הוויכוח הישראלי הפנימי את המציאות הבינלאומית.
אנשי הכלבנות בישראל ביקשו להשתלב באופן מלא בFCI — Fédération Cynologique Internationale, הפדרציה הכלבנית הבינלאומית הגדולה בעולם, שלא התכוונה לבחור בין שני ארגונים ישראליים מתחרים.
העיקרון של ה־FCI היה פשוט: מדינה צריכה להיות מיוצגת על ידי ארגון לאומי אחד. אפשר היה לצפות שה־FCI פשוט תבחר באחד משני הארגונים הקיימים, אך הפדרציה הבינלאומית נהגה בזהירות רבה יותר: היא לא בחרה מנצח במלחמת הכלבנות הישראלית. במקום זאת הוצע לשני המחנות להגיע להסכמה ביניהם.
המשא ומתן החל...
איך „משיאים” שני ארגונים כלבניים
המחלוקות חדלו די מהר להיות ארגוניות בלבד. בתיאורים ההיסטוריים של מועדוני הגזע בישראל מכונה היריבות בין שני הארגונים, בלי יותר מדי דיפלומטיה, „מלחמה של ממש”.
והיה על מה להילחם. על הפרק עמדו לא רק מבנה חיי המועדונים, כללי רישום הכלבים ושני ספרי הגידול המקבילים. שני הארגונים רצו לקבל את הזכות לייצג את הכלבנות הישראלית בזירה הבינלאומית.
המשא ומתן נמשך כשנתיים.
והמשימה התבררה כמסובכת הרבה יותר מאשר פשוט להושיב את נציגי שני הצדדים סביב שולחן אחד. מאחורי כל ארגון כבר עמדו מועדונים משלו, מגדלים, תערוכות, כלבים רשומים וספר גידול; ומאחורי הסכסוך הסתתרו גם שתי תפיסות שונות לגבי האופן שבו הכלבנות המאורגנת צריכה לפעול.
התאחדות הכלבנים בישראל הוותיקה צמחה במידה רבה מתוך התארגנויות אזוריות: בעלי כלבים מגזעים שונים נפגשו במועדונים כלבניים מקומיים.
ל־איגוד מטפחי הכלב הגזעי בישראל, שקם בשנות ה־60, היה מודל אחר — התארגנות בראש ובראשונה סביב גזעים. תפקיד חשוב ביצירת המערכת הזאת מילאו הווטרינרים ריטה וזאב טריינין, שחזרו לאחר לימודיהם בשווייץ.
סביב הארגון החדש קמו מועדונים לשנאוצרים, לרועים גרמניים, לכלבי רוח ולגזעים נוספים. לכן איחוד שני הארגונים לא היה רק עניין של בחירת שם חדש — היה צורך לחבר שתי מערכות שכבר פעלו בפועל.
בסוף 1972 נמצא לבסוף הפתרון, ומשנת 1973 החלה לפעול ההתאחדות הישראלית לכלבנות — הי״ל המאוחדת.
עדות תיעודית לפעילותו של הארגון המאוחד השתמרה גם בפרסום הרשמי שלו. בספטמבר 1973 יצא כתב העת ״הכלב״ כ״בטאון ההתאחדות הישראלית לכלבנות״.
את תפקיד יו״ר הארגון החדש היה צורך לחלוק. יושב הראש הראשון של ההתאחדות החדשה היה שלמה ליבר, שייצג צד אחד. על פי ההסכם שהושג, כעבור שנתיים היה אמור להחליף אותו נציג המחנה השני — ד"ר יחזקאל גוטשל.
כלומר, הרבה לפני שהמילה „רוטציה” הפכה לחלק מוכר מהחיים הפוליטיים בישראל, אנשי הכלבנות כבר שלטו בטכנולוגיה הזאת.
אבל חתימה על הסכם איחוד הייתה פשוטה הרבה יותר מההחלטה מה לעשות עכשיו עם כל המועדונים. במקרים מסוימים נותרו לאחר האיחוד שתי מסגרות מקבילות שעסקו למעשה באותו דבר: אחת הגיעה מהארגון הראשון והשנייה מהארגון השני.
היה קשה פשוט להכריז שאחת מהן היא ה„נכונה”, ולכן נמצא פתרון כמעט ספורטיבי.
במהלך תקופת המעבר בחנו את הפעילות בפועל של כל מסגרת: מספר החברים, מספר הגורים הרשומים, התערוכות שנערכו ופעילויות אחרות. המסגרת הפעילה יותר נשארה, ואילו המסגרת המקבילה הייתה אמורה להתמזג לתוכה.
כתוצאה מכך ירשה ההתאחדות המודרנית מרכיבים משתי המערכות הישנות.
ואפילו יותר מחצי מאה לאחר מכן אפשר למצוא את זכרו של הפיצול הזה בשמות הארגונים הכלבניים בישראל: חלקם נקראים חוג, ואחרים — מועדון. המונחים השונים הגיעו משני הארגונים שהתחרו בעבר — חוג ממערכת „איגוד מטפחי הכלב הגזעי”, ומועדון מ„התאחדות הכלבנים בישראל” הוותיקה.
זהו שריד היסטורי משעשע: הארגונים התאחדו מזמן, אבל השמות הישנים שלהם נשארו כפי שהיו. מבחינה רשמית מלחמת הכלבנות הסתיימה; מבחינה לשונית — לא לגמרי.
אבל נותרה בעיה נוספת, שאי אפשר היה לפתור באמצעות החלפת השלט על הדלת: היה צורך לאחד את שני ספרי הגידול.
הכלבים, הוריהם, השגרים ותעודות היוחסין שלהם היו צריכים להיכנס כעת למערכת רישום אחת.
במקביל הוחמרו הכללים לרישום כלבים שמוצאם אינו ידוע. ספר הגידול נסגר לרישומים כאלה כמעט בכל הגזעים.
ובכל זאת נותרו שני יוצאים מן הכלל — הכלב הכנעני והסלוקי. באוכלוסיות המקומיות העתיקות האלה עדיין נשמרה האפשרות לשלב בגידול כלבים מתאימים ממוצא מקומי. במקרה של הכלב הכנעני הדבר תאם את גישתה של רודולפינה מנצל עצמה: היא סברה שחשוב להמשיך לשלב בגזע כלבים מקומיים כדי שלא לאבד את המגוון הגנטי.
כך הפך האיחוד המנהלי בהדרגה למערכת כלבנית אחת של ממש.
סופה של תקופה
בהיסטוריה של הכלבנות הישראלית, שנת 1973 סימנה גבול סמלי גם מסיבה נוספת.
ב־7 במאי באותה שנה נפטרה רודולפינה מנצל — האישה שבמשך כמעט ארבעים שנה הייתה שותפה בבניית המערכת הכלבנית שכעת הצליחה להתאחד תחת מסגרת לאומית אחת.
היא הייתה עדה למועדונים ולתערוכות הראשונים בארץ ישראל המנדטורית, סייעה ביצירת מערכת רישום היוחסין והכשרת השופטים, ופעלה לקידום הגידול הגזעי והקשרים הבינלאומיים של הכלבנות הישראלית.
לאחר מותה הקדיש כתב העת הכלב — שכעת כבר היה פרסום של ההתאחדות הישראלית לכלבנות המאוחדת — את כל גיליון ספטמבר 1973 לרודולפינה מנצל. בגיליון פורסמו זיכרונות ומאמרים של חבריה ועמיתיה מישראל וממדינות אחרות — מעין פרידה בינלאומית מאחת הדמויות שעמדו ביסודות הכלבנות הישראלית.
הגיליון הזה אינו זמין באופן חופשי ברשת, אך הצלחנו לקבל עותק שלו מהספרייה הלאומית של ישראל.
נוצר צירוף מקרים כמעט סמלי: בשנה שבה הסתיימו חייה של אחת הדמויות שעמדו בראשית הכלבנות המאורגנת בארץ, נכנסה המערכת עצמה לשלב חדש בתולדותיה.
ישראל יוצאת לזירה הבינלאומית
כבר בשנת 1974 קיימה ההתאחדות החדשה את התערוכה הבינלאומית הרשמית הראשונה שלה, שבה השתתפו, על פי נתוני הי״ל, יותר מ־600 כלבים.
מועדוני גזע חדשים הוקמו, הכשרת השופטים התפתחה, ונוצרו תוכניות לימוד ומועדונים לכלבי עבודה.
משנת 1973 הוציאה ההתאחדות לאור את כתב העת עולם הכלב, שהמשיך להתפרסם עד סוף שנות ה־90, כאשר פרסומים מודפסים החלו בהדרגה לפנות את מקומם למקורות מידע דיגיטליים.
אבל אולי הסימן הבולט ביותר למרחק שעברה הכלבנות הישראלית מאז המועדונים הקטנים של שנות ה־30 הגיע בשנת 1987.
בישראל התקיימה World Dog Show — תערוכת הכלבים העולמית.
מתערוכת העולם של 1987 נשמרו צילומים, קטלוג וחומרים נוספים, ודואר ישראל אף הוציא לכבוד האירוע סדרה מיוחדת של שלושה בולים ובהם כלבים ממוצא מקומי.
מדינה שרק כחצי מאה קודם לכן החלה ליצור את ספר הגידול הראשון ולגבש מונחים כלבניים בעברית, אירחה כעת את אחת התערוכות החשובות בעולם הכלבנות הבינלאומי.
ובשנת 2001 אירחה ישראל בתל אביב גם את European Dog Show — תערוכת הכלבים האירופית, כאשר מקורות המתעדים את התערוכה מציינים כ־1,200 כלבים רשומים.
מהי הי״ל כיום
במהלך העשורים שחלפו נעשה המבנה מורכב הרבה יותר. ההתאחדות הישראלית לכלבנות המודרנית אינה מועדון שאליו מצטרף ישירות כל בעל כלב גזעי, אלא התאחדות של ארגונים.
כיום חברים בהי״ל 30 מועדונים וחוגים — מועדוני גזע וארגוני ספורט כלבני. באמצעותם משתתפים בעלי כלבים ומגדלים בפעילות הכלבנית המאורגנת בישראל: גידול, תערוכות, ענפי עבודה ותחומים נוספים.
וכאן אפשר לראות היטב את מורשת האירועים שהתרחשו לפני יותר מחצי מאה. כיום כל גזע יכול להיות מיוצג במסגרת הי״ל על ידי מועדון גזע אחד בלבד. המועדונים עצמם הם עמותות עצמאיות ללא כוונת רווח, ויחד הם מרכיבים את האספה הכללית — הגוף העליון של ההתאחדות.
בתוך הי״ל פועלות ועדות לגידול ולתערוכות, מסגרת חינוכית, ועדות לכלבי עבודה, אג'יליטי ומונדיורינג, חבר שופטים, ועדת ביקורת ובית דין משלה, הדן במחלוקות פנימיות בתחום הכלבנות.
עם זאת, חלק גדול מכל המערכת הזאת נשען על עבודה התנדבותית: הנהלת ההתאחדות, הוועדות ורוב בעלי התפקידים פועלים בהתנדבות, ואילו צוות העובדים הקבוע בשכר במשרד קטן מאוד.
ואותו ספר גידול שהחל בשנת 1939 ברישומיה של רודולפינה מנצל הפך כיום למאגר מידע ממוחשב.
הי״ל נותרה הארגון הכלבני הלאומי היחיד בישראל המוכר על ידי ה־FCI, וישראל רשומה ב־FCI כחברה מלאה באמצעותה.
לכאורה, כאן היה אמור להסתיים סיפורן של שתי המערכות המתחרות...
אבל בכל זאת מדובר בישראל.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
במאי 2021 נרשמה עמותה חדשה — המרכז לפעילות כלבנית בישראל. על פי פרטי הרישום שלה, בין מטרותיה נמצאים גידול ורישום של כלבים גזעיים בהתאם לסטנדרטים של מערכת בינלאומית אחרת, IKU — International Kennel Union.
אין מדובר בסניף של הי״ל וגם לא בארגון ישראלי שני של ה־FCI — זוהי מערכת כלבנית מקבילה.
בשנת 2024 אמר נציג המרכז, יניב בשארי, בדיון בכנסת במפורש כי הארגון מייצג בישראל את ה־IKU ומנהל ספר גידול משלו במקביל להי״ל. הוא גם פירט את כללי הארגון לגידול ולרישום שגרים, דרישות בריאות ו־DNA וביצוע ביקורות שגר.
קיומן של שתי המערכות התברר כעניין שאינו תאורטי בלבד. היחסים ביניהן הפכו לנושא של הליכים פנימיים בהי״ל: בהחלטות שפורסמו על ידי בית הדין שלה מוזכרים הקמת המרכז החדש והשתייכותו למערכת הבינלאומית IKU, השונה מזו שבה חברה הי״ל.
עם זאת, שני הארגונים פועלים בישראל כחוק כעמותות רשומות, ולדיונים בכנסת בנושאי הסדרת גידול כלבים מוזמנים נציגים הן של הי״ל והן של המרכז לפעילות כלבנית.
לכן כיום הביטוי „כלב עם תעודת יוחסין” עדיין אינו עונה כשלעצמו על השאלה מי הנפיק את התעודה הזאת.
במערכת הבינלאומית של ה־FCI, הי״ל היא הארגון הלאומי המייצג את ישראל. המסמכים של המערכת החלופית שייכים למערכת IKU ואינם תעודות יוחסין של ה־FCI.
ויש בכך הד היסטורי מפתיע...
לפני חמישים שנה כבר התקיימו בכלבנות הישראלית שני ארגונים, שתי מערכות רישום ושני ספרי גידול. בשנת 1973 הם אוחדו, משום שלהמשך ההתפתחות ולהכרה הבינלאומית נדרש מבנה לאומי אחד.
כעבור חצי מאה פועלות בישראל שוב שתי מערכות מקבילות לרישום כלבים גזעיים.
ההיסטוריה, כמובן, אינה חוזרת על עצמה במדויק, אבל כמה מהמסורות של הכלבנות הישראלית התגלו כעמידות להפליא.
====================================
מקורות מידע:
* "היסטוריה | ההתאחדות לכלבנות"
* "לאחר שהכלבים כבשו את לבבות הישראלים - זו התופעה שסוחפת את המדינה | ישראל היום"
* "הכנעני - הגזע הלאומי | ההתאחדות לכלבנות"
* "FCI European Dog Show, Israel 2001 - Firstprizebears Bearded Collies"
* "CHAPTER XI LIST OF MEMBERS"
