בשנת 1968 החליטה מגדלת הפמברוקים ב. מ. מורגן (B. M. Morgan) להביט לאחור ולהיזכר כיצד נראו כלבי הקורגי לפני מלחמת העולם השנייה. באותה עת היא כבר הכירה את הגזע יותר משלושים שנה והספיקה לראות כמה דורות של כלבים.
בין זיכרונותיה מופיעה הערה נהדרת: ״כשהגעתי לגזע בשנת 1936, הקורגי היה כלב בגודל נוח, אבל בשנים האחרונות הדגש עבר לאורך ולעצם״.
בהמשך הסבירה מורגן כיצד לאחר המלחמה ניסו המגדלים להתרחק מהטיפוס הקל מדי שהופיע בשנות המלחמה. עצם טובה הפכה לאחת התכונות החשובות ביותר — ולעיתים המטוטלת נעה רחוק מדי: לצד העצם הכבדה יותר הופיעו גם ראשים כבדים וכפות רגליים גרועות.
זוהי עדות מרתקת במיוחד. אנחנו רגילים להביט בתצלומים ישנים של כלבים כאילו הם היסטוריה שקפאה בזמן: כך נראה הקורגי פעם, וכך הוא נראה היום. אבל מגדלים שעסקו בגזע במשך עשרות שנים ראו את השינויים האלה כמעט בזמן אמת. הם הבחינו שהכלבים נעשים ארוכים יותר, כבדים יותר ובעלי עצם מסיבית יותר, התווכחו על גודל ופרופורציות, שמחו משינויים מסוימים ודאגו מאחרים.
והרי מאז שכלבי הקורגי הופיעו לראשונה בספרי הגידול ובזירות התערוכות חלפו רק כמאה שנה. מדובר בערך בעשרים עד שלושים דורות של כלבים — מספיק זמן כדי שהגזע יישאר מזוהה לחלוטין, ובו בזמן ישתנה במידה ניכרת.
ננסה לעקוב אחר השינויים האלה בעזרת תצלומים ישנים, זיכרונות של מגדלים וכלבים שבתקופות שונות נחשבו לנציגים מצטיינים של הגזע.
כשעדיין לא היה מראה אחיד
בתערוכות הראשונות של Welsh Corgi היה מגוון עצום בין הכלבים. לא רק הפמברוקים והקרדיגנים העתידיים נבדלו זה מזה — גם בתוך כל טיפוס עדיין לא הייתה אותה מידה של אחידות שאנחנו מצפים לראות בגזע מודרני.
בזירה אפשר היה לפגוש כלבים גבוהים ונמוכים יותר, ארוכים וקצרים יחסית, קלים ומסיביים. הראש, האוזניים, המבנה הקדמי, הפרווה והאיזון הכללי השתנו מאוד מכלב לכלב.
אפשר לראות זאת היטב בתצלומים משנות ה־20 ומתחילת שנות ה־30: חלק מהכלבים דומים באופן מפתיע לקורגי המודרני, ואחרים היו גורמים כיום למי שמכיר היטב את הגזע לקרוא שוב בעיון את הכיתוב שמתחת לתמונה.
גם בני התקופה הבחינו היטב בחוסר האחידות הזה.
בדצמבר 1934 כתב ר. ה. ווס (R. H. Voss) ב־Our Dogs כי חובבי גזעים אחרים תיארו לעיתים את ה־Welsh Corgi כבעל “crossbred and mongrelly appearance” — מראה ״מעורב וחסר טיפוס גזעי״. ווס עצמו הודה שיש מידה של צדק בביקורת הזאת, וסבר שתפקידם של המגדלים הוא לשפר את שני הטיפוסים באמצעות גידול וברירה קפדניים.
זוהי נקודת פתיחה חשובה לסיפור שלנו. המגדלים הראשונים עבדו עם כלבי קורגי ששימשו לעבודה בחוות ונבדלו זה מזה במידה ניכרת. המראה המוכר והקל לזיהוי של הגזע שאנחנו רואים היום עדיין לא היה קיים — היה צורך לעצב אותו באמצעות בחירת כלבים בעלי תכונות רצויות וקיבוע הדרגתי של התכונות האלה בדורות הבאים.
תחילה הכלבים יוצרים את התקן. אחר כך התקן משנה את הכלבים
התקנים הראשונים נכתבו על בסיס כלבי הקורגי שכבר היו קיימים. המגדלים בחנו את הנציגים הטובים ביותר של הטיפוס שלהם ובהדרגה קבעו אילו תכונות כדאי לשמר ולקבע בדורות הבאים.
אפשר לראות את התהליך הזה היטב אצל הקרדיגן המוקדם. אחד הכלבים ששימשו נקודת ייחוס היה Bob Llwyd, קורגי עבודה אדום־לבן שנולד בשנת 1917. בשנת 1926 הוא הוצג בתערוכה גדולה בלמפטר (Lampeter), ויילס, והפך לנציג חשוב כל כך של הטיפוס שלו עד ששמו נקשר ביצירת התקן הראשון של Welsh Corgi Cardigan.
עם הופעת התקן השתנתה גם הגישה לגידול. המגדלים יכלו להשוות את כלביהם לאידיאל המתואר בו ולתכנן זיווגים כך שהתכונות הרצויות יהיו בולטות ויציבות יותר. גם לתערוכות הייתה השפעה על התהליך: כלבים מצליחים משכו תשומת לב, שימשו יותר להרבעה והשאירו אחריהם יותר צאצאים.
אבל למנגנון הזה יש גם צד שני. כלב מנצח יכול להפוך לפופולרית לא רק תכונה רצויה, אלא גם הגזמה שלה. ואם מופיעים יותר ויותר כלבים דומים, בתוך כמה דורות תכונה חדשה עלולה להתחיל להיתפס כנורמלית לחלוטין לגזע — גם אם התקן המקורי דרש משהו אחר.
לכן ההיסטוריה של טיפוס הגזע אינה תנועה פשוטה לעבר אידיאל שנקבע מראש. בתקופות שונות העדיפו מגדלים ושופטים תכונות שונות, ניסו לתקן חסרונות של דורות קודמים, לעיתים הרחיקו לכת ואז שוב שינו את כיוון הברירה.
כיצד השתנה הפמברוק
בתחילת שנות ה־30 הפמברוק כבר היה כלב שקל לזהות, אך הוא עדיין היה רחוק למדי מהטיפוס המודרני המוכר לנו. במקביל, בסיס הגידול של הגזע הצעיר היה קטן מאוד.
במהדורה השלישית של הספר The Welsh Corgi משנת 1947 כתבה תלמה גריי (Thelma Gray), שככל שהצליחה להתחקות אחר אילנות היוחסין, כל הפמברוקים בני תקופתה היו צאצאים של שש נקבות ושלושה זכרים בלבד. כבר בדור הבא של קווי הגידול המוקדמים האלה מופיע Ch. Crymmych President, שנולד בשנת 1929, ואחריו בנו Ch. Rozavel Red Dragon, שנולד בשנת 1932.
כיום התצלום של Crymmych President מעניין במיוחד. לפנינו ללא ספק פמברוק, אך הצללית שלו שונה באופן ניכר מזו של כלב מודרני: הוא נראה קל וגבוה יותר, בעל גוף פחות עמוק ועצם מתונה יותר.
רק שלוש שנים אחר כך נולד בנו, שעתיד היה להפוך לאחד הכלבים המשפיעים ביותר בתולדות הגזע.
Red Dragon וכוחו של זכר מרביע אחד
ב. מ. מורגן סברה כי עם Rozavel Red Dragon החל שלב חשוב בהתפתחות הטיפוס המודרני של הפמברוק. הוא שימש להרבעה בהיקף יוצא דופן: הוא הורבע עם כמאה נקבות, ושלושה־עשר מצאצאיו הפכו בהמשך לאלופי בריטניה.
אבל לא רק מספר הצאצאים היה חשוב, אלא גם איכותם. לפי זיכרונותיה של מורגן, Red Dragon העביר היטב לצאצאיו את המאפיינים הבולטים של מבנה גופו. גם עשרות שנים לאחר מכן היא עדיין העריכה מאוד את הכלב עצמו. בשנת 1968, כאשר הפמברוק כבר השתנה במידה ניכרת, כתבה מורגן שתצלום של Red Dragon עדיין יכול היה לעמוד בכבוד לצד הזוכים הבולטים של אותה תקופה. היא העריכה במיוחד את היעדר ההגזמות במבנהו.
כאשר בסיס הגידול הראשוני קטן כל כך, השפעתו של זכר שנעשה בו שימוש נרחב יכולה להתפשט בגזע במהירות רבה. Red Dragon הוא אב קדמון של מספר עצום של פמברוקים גם כיום, אף שמאז לידתו חלפו יותר מתשעים שנה ודורות רבים של כלבים.
עד כמה רחוק יכולים להתפשט הקווים של זכר מרביע אחד, אפשר לראות היטב אפילו באילנות היוחסין של הכלבות שלנו. עקבנו אחר כמה ענפים באילנות היוחסין של איווי ושל קאיה עד Rozavel Red Dragon — ומצאנו אותו אצל שתיהן, משני צדי אילן היוחסין. אצל קאיה, הקווים שמצאנו מובילים אליו בדורות 21 ו־22, ואצל איווי — בדורות 23 ו־24.
במהלך הבדיקה התברר פרט מעניין נוסף: איווי וקאיה, שאילנות היוחסין שלהן נראים שונים לחלוטין בדורות הקרובים, התגלו בעצמן כקרובות משפחה רחוקות. כמה מהענפים שעקבנו אחריהם נפגשים כבר אצל Belroyd Nut Cracker, שנולד בשנת 1983: אצל קאיה הוא מופיע בדורות 7 ו־8 בשני הקווים שמצאנו, ואצל איווי — בדור ה־9 באחד מהם.
משם כבר מתחילה שרשרת משותפת של אבות קדומים, שבה מופיעים Knowland Clipper ו־Teekay’s Felcourt Supremacy, ובעומק רב יותר של אילן היוחסין — Rozavel Red Dragon.
כמובן, אין פירוש הדבר שלאחר יותר מעשרים דורות כלב מודרני בהכרח שמר על חלק משמעותי מה־DNA של Red Dragon עצמו. אילן היוחסין מספר לנו על המוצא, אבל אינו יכול לומר אילו מקטעי DNA מאב קדמון רחוק כל כך אכן הגיעו לכלב מסוים. לעומת זאת, הוא ממחיש היטב דבר אחר: כיצד קווים של זכר מרביע שנעשה בו שימוש נרחב יכולים להתפשט בתוך גזע סגור, להשתלב זה בזה, ולהופיע גם עשרות שנים מאוחר יותר באילנות היוחסין של כלבים שבדורות הראשונים עשויים להיראות כאילו אין ביניהם שום קשר.
******************************
וכעת נחזור לאב הקדמון המפורסם שלנו: על Red Dragon נשמר סיפור נהדר שפשוט חבל לא לספר — גם אם הוא לא ממש קשור לנושא המאמר.
בשנת 1934, עוד לפני שהפך לאלוף, לקחו אותו לתערוכה — והוא פשוט ברח בתחנת הרכבת Ryde באי וייט.
המשטרה הצטרפה לחיפושים, נתלו מודעות ופורסמה הודעה בעיתון. אבל באותם ימים לא היה מספיק לכתוב ״קורגי אבד״: הגזע עדיין היה מוכר מעט מאוד. לכן היה צורך להציג את Red Dragon לקוראים כ־כלב קטן בצבע חום־אדמדם, בעל ראש דמוי שועל וללא זנב.
למרבה המזל, הבריחה לא נמשכה זמן רב. למחרת נמצא Red Dragon מתחת לספסל, ומשם נאלצו לחלץ אותו בדרך החלטית למדי — באמצעות תפיסה בסגנון תיקול רוגבי. אחרי כל ההרפתקה הזאת הוא בכל זאת הגיע לתערוכה.
...אם נחזור להתפתחות הגזע, יהיה לא נכון לתאר אותה כשרשרת פשוטה שבה Red Dragon וצאצאיו בלבד ״הפכו״ בהדרגה לקורגי המודרני. כלבים רבים וכמה קווי גידול השתתפו ביצירת הטיפוס החדש, ובזכות התצלומים שנשמרו אפשר לעקוב אחר התהליך כמעט דור אחר דור.
מ־Red Dragon אל הפמברוק המודרני
חוקר תולדות הגזע סיימון פרסונס (Simon Parsons) סבור שהשינויים הבולטים ביותר בטיפוס הפמברוק התרחשו בין שנות ה־30 לשנות ה־60. בעבודתו הוא עוקב אחר השינויים באמצעות כלבים מסוימים ומראה כיצד שילוב של כמה קווים הוביל בהדרגה למראה שנראה לנו כיום טבעי ומוכר.
אחד הכלבים החשובים בתקופה הבאה היה Ch. Teekay's Felcourt Supremacy, שנולד בשנת 1943.
לדעת פרסונס, Supremacy עצמו עדיין לא היה שונה מאוד בטיפוס מכלבי הדור הקודם, אבל כזכר מרביע הייתה לו חשיבות רבה יותר: צאצאיו נשאו תכונות שמגדלים ושופטים חיפשו.
בערך באותה תקופה הופיעו גם קווים משפיעים אחרים, ובהם אלה הקשורים ל־Ch. Broom of Ballybentra ול־Ch. Sonec of Rode. הטיפוס המודרני לא נוצר בתוך משפחת כלבים אחת — המגדלים שילבו קווים ובחרו בצאצאים שנשאו את השילוב המוצלח ביותר של תכונות.
וכבר כעבור שנים ספורות החלו להופיע כלבים שבהם הרבה יותר קל לזהות את הפמברוק המודרני.
הפמברוק נעשה מוכר יותר
את Ch. Knowland Clipper, שנולד בשנת 1949, מתאר פרסונס ככלב שאולי היה הראשון שהציג את אותו איזון שאנחנו רגילים לראות בפמברוקים מודרניים.
אם מציבים אותו לצד Crymmych President שנולד עשרים שנה קודם לכן, קשה שלא להבחין בשינויים.
אצל Ch. Lees Symphony, שנולד בשנת 1951, הטיפוס המודרני כבר נראה בבירור רב עוד יותר.
וזה מעניין במיוחד: רק עשרים ושתיים שנה מפרידות בין Crymmych President לבין Symphony — פרק זמן קצר מאוד במונחים של התפתחות גזע.
אבל השינויים לא התרחשו באופן אחיד ולא נעו בכיוון אחד בלבד. קווים שונים נשאו שילובים שונים של תכונות; המגדלים חיברו ביניהם, בחרו שוב את הכלבים המוצלחים ביותר והשתמשו בתוצאה בדורות הבאים.
כך, מתוך החלטות גידול קטנות רבות, נוצר בהדרגה המראה החדש של הפמברוק.
מדוע הפמברוק נעשה כבד יותר
התצלומים מראים לנו כיצד השתנה הפמברוק, וזיכרונות המגדלים עוזרים להבין מדוע. הגודל והעצם לא השתנו בהתמדה בכיוון אחד: בתקופות שונות חיפשו המגדלים כלבים קלים וקומפקטיים יותר, ובתקופות אחרות ניסו דווקא להחזיר יותר גודל ועצם.
כאשר ב. מ. מורגן הגיעה לגזע בשנת 1936, הפמברוק היה לדבריה כלב בגודל מתון למדי, ״נוח״. אולם כבר בסוף שנות ה־30 הופיעה מגמה אחרת — הכלבים החלו להיעשות קטנים וקלים יותר.
בשנת 1946 נזכרה תלמה גריי שבין הפמברוקים המוקדמים היו כלבים במגוון רחב של גדלים, אך כלבים גדולים ובינוניים היו הרוב, בעוד שכלבים קטנים ועדיני עצם היו נדירים יחסית. שנה או שנתיים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה החל המצב להשתנות: הופיעו יותר ויותר כלבים קטנים וקלים, וגריי קישרה זאת בין השאר לגידול קווי קרוב ולאינברידינג ששימשו לקיבוע תכונות רצויות.
המלחמה שיבשה מאוד את עבודת הגידול הסדירה, והבעיה נעשתה בולטת עוד יותר. מורגן נזכרה שבשנות המלחמה ראתה לא מעט כלבים קלים מדי ועדיני עצם.
לאחר המלחמה החלו המגדלים לנוע בכיוון ההפוך: עצם טובה שוב נעשתה תכונה מוערכת במיוחד.
עד 1954 התוצאה כבר הייתה בולטת מספיק כדי שהמגדלת אן בידלקומב (Anne Biddlecombe) תקדיש מאמר שלם לגודל הפמברוק, תחת הכותרת המרמזת “The Vexed Question of Size”. היא ראתה בחזרה לכלבים מוצקים יותר התפתחות מועילה לגזע, אך במקביל הבחינה במגמה חדשה: פמברוקים בתערוכות התקרבו יותר ויותר לגבול העליון של הגודל והמשקל הרצויים.
בידלקומב השוותה את המתרחש למטוטלת. זמן קצר קודם לכן היה הגזע בסכנה להפוך לקטן ועדין עצם מדי; כעת המטוטלת נעה בחזרה, והיה חשוב שלא תרחיק לכת בכיוון ההפוך.
החששות התבררו כמוצדקים. בשנת 1968 כבר כתבה מורגן שהשאיפה ליותר עצם הביאה לעיתים לראשים כבדים מדי ולכפות רגליים גרועות.
הפמברוק המוצק והמלא יותר המוכר לנו כיום לא הופיע משום שמגדלים החליטו יום אחד להפוך את הקורגי לגדול וכבד יותר. הם הגיבו למה שראו בגזע בכל תקופה: ניסו לתקן קלילות מוגזמת, בחרו בעצם חזקה יותר, ואז הבחינו כשהתנועה בכיוון הזה התחילה להיות מוגזמת.
זוהי דוגמה מצוינת לאופן שבו טיפוס של גזע משתנה. ברירה יכולה להזיז גזע לכיוון מסוים במהירות מפתיעה — והדור הבא של המגדלים כבר עשוי לנסות למצוא את האיזון בין שני הקצוות.
הראש: האידיאל הופיע לפני האחידות
התפיסה לגבי הראש הרצוי של הפמברוק התגבשה בשלב מוקדם למדי. כבר בשנת 1936, זמן קצר לאחר שהפמברוק והקרדיגן הוכרו כגזעים נפרדים, תיאר Kennel and Bench את ראש הפמברוק כדמוי שועל בצורה ובהבעה, עם רוחב טוב בין האוזניים, זרבובית באורך בינוני ואוזניים זקופות בגודל בינוני.
אפשר לזהות בקלות את אותן תכונות גם בתקן המודרני: גולגולת רחבה ושטוחה למדי בין האוזניים, סטופ מתון, זרבובית שהולכת וצרה בהדרגה ואוזניים זקופות. אפשר לומר שהתפיסה של איך פמברוק אמור להיראות השתנתה במהלך העשורים פחות מכפי שאפשר לחשוב כשמביטים בתצלומים הישנים. האתגר הגדול יותר היה לגרום לתכונות הרצויות להופיע יחד באופן יציב אצל רוב הכלבים.
בשנת 1946 השוותה תלמה גריי (Thelma Gray) בין הפמברוקים של תקופתה לבין הכלבים שזכרה משנות ה־30. לדבריה, בין כלבי הקורגי המוקדמים היו לא מעט ראשים גסים, אך גם ראשים בעלי פרופורציות יפות מאוד עם אותה הבעה אופיינית דמוית שועל.
עשר שנים מאוחר יותר גריי כלל לא חשבה שהמצב השתפר באופן חד־משמעי. היו מעט ראשים כבדים, אך גם ראשים מצוינים באמת היו נדירים. לעומת זאת, היא הייתה מודאגת מהתרבותם של ראשים קטנים, צרים ומחודדים, לעיתים עם עצם עורף בולטת ועיניים בולטות — טיפוס שהיא ראתה כבלתי אופייני לחלוטין לפמברוק.
נוצר כאן פרדוקס מעניין: המגדלים גיבשו כבר בשלב מוקדם תפיסה ברורה למדי של ראש פמברוק טוב, אבל הדרך לשחזר אותו בעקביות הייתה רחוקה מלהיות ישרה. חסרונות מסוימים נעשו נדירים יותר, ובמקומם הופיעו אחרים, וראשיהם של כלבים מאותו דור עדיין יכלו להיות שונים מאוד זה מזה.
בתצלומים מתקופות שונות אפשר לראות כיצד השונות הזאת מצטמצמת בהדרגה. גם פמברוקים מודרניים אינם זהים, אבל השילוב האופייני של צורת הגולגולת, הזרבובית, האוזניים וההבעה הפך לחלק יציב הרבה יותר מטיפוס הגזע.
בשנות ה־60 כבר רואים את הטיפוס המודרני
בתחילת שנות ה־60 מתחילים להופיע בתצלומים פמברוקים שנראים מוכרים הרבה יותר למי שמכיר היטב את הגזע המודרני.
אחד הכלבים החשובים ביותר בתקופה הזאת היה Ch. Caswell Duskie Knight, שנולד בשנת 1963.
מובהקת עוד יותר היא בתו — Ch. Evancoyd Personality Girl, שנולדה בשנת 1967.
פרסונס רואה בכלבים האלה נציגים של טיפוס ואיזון שהפכו במידה רבה לנקודת ייחוס להמשך התפתחות הגזע. בתצלומים המוקדמים אנחנו לפעמים צריכים לחפש בעיני רוחנו את הפמברוק המוכר; כאן אנחנו מזהים אותו כמעט מיד.
בתוך כמה עשרות שנים בלבד נעשתה הצללית יציבה הרבה יותר. אבל ההתפתחות, כמובן, לא נעצרה שם.
גם הפרווה משנה את הצללית
בהשוואה בין נציגים מוקדמים ומודרניים של הגזע, Welsh Corgi League מציין כמה שינויים נוספים: עם הזמן הפמברוק נעשה גדול יותר, כבד יותר בעצם וקיבל פרווה מרשימה יותר, שהפכה מבוקשת בזירת התערוכות.
את השינוי האחרון קל במיוחד לראות בתצלומים.
אצל כלבים מוקדמים רבים הפרווה נראית צנועה ומעשית למדי, בעוד שהפרווה של פמברוק תערוכות מודרני יכולה לשנות באופן ניכר את הצללית כולה: צווארון עשיר מוסיף נפח לחלק הקדמי, פרווה עשירה על הירכיים גורמת לחלק האחורי להיראות חזק יותר, ופרווה צפופה על הגוף מחזקת את תחושת העומק והמסיביות.
לכן, כשמשווים תצלומים מתקופות שונות, חשוב לזכור שלא רק מה שנמצא מתחת לפרווה השתנה — גם הפרווה עצמה השתנתה.
האם הרגליים באמת התקצרו?
בתצלומים ישנים הפמברוקים נראים לעיתים גבוהים במידה ניכרת מכלבים מודרניים; Crymmych President הוא דוגמה מצוינת לכך.
אבל יהיה נועז מדי להסיק מתצלומים בלבד שרגליו של הפמברוק פשוט ״התקצרו״ במהלך מאה השנים האחרונות.
כמה גורמים משפיעים על מה שאנחנו רואים. גוף עמוק ומלא יותר מקרב את קו החזה התחתון לקרקע. עצם כבדה יותר משנה את הרושם שיוצרות הגפיים. פרווה עשירה מוסיפה נפח לגוף. גם אם אורך הרגליים עצמו השתנה רק מעט, הכלב כולו יכול להיראות נמוך הרבה יותר.
ויש גם בעיה פשוטה יותר: התצלומים הישנים צולמו מזוויות שונות, הכלבים הוצבו בצורה שונה לחלוטין, ולעיתים נשמר רק צילום יחיד של אלוף מסוים. התמונות האלה מאפשרות לנו לדבר בביטחון סביר על שינוי ב־צללית הכללית ובפרופורציות, אבל לא נכון להפוך אותן לכלי מדידה.
לעומת זאת, אם נציב לפנינו לא שתי תמונות של ״אז והיום״ אלא רצף שלם — Crymmych President → Red Dragon → Felcourt Supremacy → Knowland Clipper → Lees Symphony → Duskie Knight → Personality Girl → פמברוק מודרני — השינוי נעשה ברור הרבה יותר.
ואולי הדבר המעניין ביותר כאן אינו אפילו העובדה שהפמברוק נעשה כבד יותר, עמוק יותר או עשיר יותר בפרווה.
בתצלומים המוקדמים אנחנו רואים מגוון רחב למדי של טיפוסים. עד שנות ה־60 ההבדלים בין הכלבים נעשים קטנים בהרבה, ופמברוקים מודרניים טובים, למרות הבדלים בין קווים ובין כלבים בודדים, מזוהים בקלות רבה יותר כנציגים של אותו גזע.
בתוך כמה עשרות שנים המגדלים לא רק שינו תכונות מסוימות — הם הפכו את טיפוס הגזע עצמו ליציב הרבה יותר.
לקרדיגן הייתה דרך משלו
לאחר ההפרדה הרשמית של הגזעים בשנת 1934, הפמברוק והקרדיגן יכלו להתפתח בנפרד.
את סיפור ההפרדה עצמו כבר סיפרנו בפירוט במאמר נפרד, ולכן כאן מספיק להזכיר את העיקר: ההבדלים בין שני הטיפוסים היו קיימים זמן רב לפני שנוצרו עבורם ספרי גידול נפרדים.
בני התקופה ראו אותם היטב. במכתב משנת 1934 תיארה אדית מורגן את הקרדיגן ככלב ארוך וכבד יותר, בעל גפיים קדמיות מעוקלות וזנב ארוך ושעיר, ואת הפמברוק כטיפוס קל יותר, בעל חזית ישרה וזנב קצר או חסר.
בדצמבר אותה שנה ציין ר. ה. ווס ארבע תכונות עיקריות שהבדילו את הקרדיגן מהפמברוק: גודל רב יותר, חזית מעט מעוקלת, גוף ארוך בבירור וזנב ארוך דמוי מברשת של שועל.
גם היום קל לזהות את הקרדיגן לפי התכונות האלה, וכאן נמצא אחד ההבדלים המעניינים ביותר בין ההיסטוריה שלו לבין זו של הפמברוק. גם הקרדיגן נראה שונה בתצלומים ישנים, אך תכונות רבות של טיפוס הגזע המודרני נראות כבר אצל הכלבים המוקדמים ביותר.
הכלב שעל פיו נכתב התקן
אחת הדוגמאות הטובות ביותר היא Bob Llwyd, שכבר הוזכר בתחילת המאמר — קורגי עבודה אדום־לבן שנולד בשנת 1917 להורים שלא היו רשומים.
בשנת 1926 הוא הוצג בתערוכה חקלאית בלמפטר, שבה היו קטגוריות נפרדות לכלבי הרועים המקומיים. Bob Llwyd ניצח בקטגוריה הפתוחה לזכרים, ועד מהרה הפך לאחד הזכרים המשפיעים ביותר בקרדיגנים המוקדמים.
אבל לענייננו מעניין עוד יותר דבר אחר: כאשר נכתב התקן הראשון של טיפוס ה־Cardiganshire, Bob Llwyd שימש כאחד הדגמים העיקריים לאופן שבו הטיפוס הזה אמור להיראות.
כיום, כמעט מאה שנה לאחר מכן, קל לזהות בתצלום של Bob Llwyd את אביו הקדמון של הקרדיגן המודרני.
כמובן, קרדיגן תערוכות מודרני נראה אחרת. ובכל זאת, רבות מהתכונות המוכרות לנו נראות היטב כבר אצל Bob Llwyd: גוף ארוך, עצם משמעותית, הקימור האופייני של הגפיים הקדמיות, אוזניים גדולות וזנב ארוך ונמוך.
המשימה שעמדה בפני המגדלים הראשונים לא הייתה ליצור מראה חדש של קרדיגן מאפס, אלא לקבע תכונות שכבר היו קיימות ולהפוך אותן ליציבות יותר בדורות הבאים.
וכאן העניינים נעשו הרבה יותר מסובכים.
״איך שני הכלבים האלה יכולים בכלל להיות מאותו גזע?״
סיפור הגעתו של הקרדיגן לאמריקה נותן לנו תמונה מצוינת של מידת חוסר האחידות בגזע המוקדם.
בתחילת שנות ה־30 הובאו לארצות הברית שני קרדיגנים בריטיים — Cassie ו־Cadno. בעליהם החדשה, ב. פ. בול (B. P. Bole), נזכרה מאוחר יותר ברושם הראשון שלה מהכלבים בפליאה מסוימת: הם נראו שונים כל כך, שקשה היה להאמין שהם שייכים לאותו גזע. לדבריה: ״הם כמעט לא דמו זה לזה. הזכר, גור בן שישה חודשים שאוזניו עדיין לא עמדו, נראה כמו קולי ארוך־שיער מיניאטורי על רגליים קצרות מאוד. הייתה לו פרווה ארוכה וצבעו היה אדום אחיד. הנקבה נראתה כמו משהו בין תחש לפוקס טרייר, ואוזניה, שהזכירו אוזני בולדוג צרפתי, עוררו חשד לעוד ערבוב כלשהו במוצאה. האוזניים האלה היו גדולות מאוד וזקופות״.
אבל מה שקרה אחר כך היה מעניין אפילו יותר.
בהמלטות האמריקאיות הראשונות נולדו גורים מטיפוסים שונים מאוד. חלקם היו גבוהים יותר על הרגליים, אחרים נמוכים ומוצקים; היו כלבים ארוכי־שיער, גורים שאוזניהם לא עמדו, כלבים בעלי גפיים קדמיות כמעט ישרות — ומנגד כאלה שהקימור היה אצלם כה חזק עד שבול השוותה אותו לאות S. וכל זה התרחש בתוך אותו גזע צעיר.
בול הגיעה למסקנה שבאותה תקופה הקרדיגן וולש קורגי עדיין היה רחוק מאוד מאחידות מלאה. אבל היא גם ראתה כיצד המצב מתחיל להשתנות: בזכות הברירה, הגורים בדורות הבאים נעשו דומים יותר זה לזה בטיפוס.
לצורך הסיפור שלנו זה כמעט ניסוי מושלם — אלא שהוא לא נערך בכוונה, אלא בידי ההיסטוריה של הגזע עצמו.
אפילו המגדלים עוד התווכחו איך קרדיגן אמור להיראות
הבעיה לא הייתה רק שהכלבים נראו שונים. בשנות ה־30 לא הייתה הסכמה מלאה אפילו בין מגדלים מנוסים לגבי אילו מן ההבדלים האלה ראוי לשמר.
בול פנתה למומחים בריטים לקבלת עצה — ולעיתים קיבלה תשובות הפוכות לחלוטין.
חלקם העדיפו כלבים קומפקטיים ונמוכים יותר; אחרים זכרו את טיפוס ה־Cardiganshire הישן ככלב גדול וכבד בהרבה. חלקם לא ראו בעיה בצבעים מסוימים, בעוד אחרים ראו בהם עדות לערבוב מאוחר יחסית עם הפמברוק.
זו נקודה חשובה מאוד: התקן כבר היה קיים, הוולש קורגי קרדיגן כבר הוכר כגזע נפרד, אבל ההבנה של איך התקן הזה אמור להיראות בכלב חי עדיין המשיכה להתגבש.
לכן התצלומים הישנים אינם מציגים גרסה מוקדמת וקצת פחות מושלמת של הקרדיגן המודרני, אלא תקופה שבה המגדלים עדיין בחרו אילו מן הווריאציות הקיימות של הטיפוס יהפכו לבסיס של הדורות הבאים.
לאחר המלחמה הטיפוס מתחיל להתייצב
בשנות ה־40 כבר נעשות תוצאות הברירה המכוונת בולטות יותר. בתצלומים מתקופה זו מופיע בתדירות גוברת שילוב יציב יותר של התכונות שהמגדלים ניסו לקבע בגזע.
דוגמה טובה היא Ch. Withybrook Brock, שנולד בשנת 1941. ק. פטריק אורמוס (C. Patrick Ormos), העוקב אחר התפתחות טיפוס הגזע באמצעות תצלומים ישנים, מציין אצלו יחס נכון בין גובה לאורך, עצם חזקה, נשיאת זנב נמוכה ואוזניים זקופות. עם זאת, Brock בהחלט לא היה מושלם: למשל, אוזניו היו רכות מעט בבסיס — חיסרון שלדברי אורמוס המשיך להופיע אצל קרדיגנים גם עשרות שנים מאוחר יותר.
אבל את השפעתו של זכר מרביע רואים בצורה הטובה ביותר לא בו עצמו, אלא בצאצאיו. בין צאצאיו של Brock היו Ch. Hannaford Budge ו־Ch. Withybrook Jill, וכאן אורמוס כבר מדבר במפורש על ״התייצבות הטיפוס״. אצל שניהם הוא מציין יחס טוב יותר בין גובה לאורך, נשיאת זנב, אוזניים וכן צורת ראש אופיינית יותר לקרדיגן.
Kentwood והקרדיגן שיכול היה להיכנס לזירה גם היום
אחד מבניו של Withybrook Brock היה Ch. Kentwood Dewin — האלוף הראשון של בית הגידול המפורסם Kentwood.
בתצלום שלו כבר בולטים במיוחד עומק בית החזה והחזה הקדמי המפותח. ק. פטריק אורמוס, העוקב אחר התפתחות טיפוס הקרדיגן באמצעות תצלומים ישנים, מציין כי Dewin יכול היה להתחרות בהצלחה גם בתקופה מאוחרת בהרבה.
אבל בנו Ch. Kentwood Cymro היה דוגמה מרשימה אף יותר.
Cymro הפך לאחד הכלבים הידועים של תקופתו והשפיע מאוד על הדורות הבאים. יתרה מזאת, בשנת 1982 בחרה ועדת Cardigan Welsh Corgi Association בתצלום שלו כדי להמחיש את תקן הגזע.
כך נוצרת הזדמנות מעניינת להשוות בין שתי נקודות ייחוס שמפרידים ביניהן כמה עשורים.
בשנות ה־20 היה Bob Llwyd, קורגי עבודה מחווה, אחד הכלבים ששימשו מודל בעת יצירת התקן הראשון של הוולש קורגי קרדיגן; בשנת 1982 בחרה Cardigan Welsh Corgi Association בתצלום של Kentwood Cymro כדי להמחיש את התקן.
בשני הכלבים האלה אפשר לראות היטב עד כמה השתנה טיפוס הגזע במהלך העשורים שחלפו — ובאותה עת, כמה מתכונות הקרדיגן המוקדם נשמרו בו.
השינויים ברורים, אך למרות כל ההבדלים, ב־Cymro עדיין קל לזהות את אותו קרדיגן שהמגדלים הראשונים ראו ב־Bob Llwyd.
מהטיפוס המוקדם אל הקרדיגן המודרני
Kentwood היה רחוק מלהיות בית הגידול היחיד שהשפיע על התפתחות הגזע. לאחר המלחמה הופיעו והתבססו קווים של Rozavel, Pantyblaidd, Parmel, Dilwel, Robgwen ואחרים.
בתצלומים משנות ה־50 וה־60 הטיפוס המודרני נעשה קל יותר ויותר לזיהוי.
אצל Ch. Parmel Dambuster כבר נראית צללית מוכרת מאוד — גוף ארוך ונמוך, קו גב טוב וצוואר אלגנטי יותר. אחריו מופיעים Ch. Pantyblaidd Pip, Ch. Parmel Digger, Ch. Echium of Hezelclose ו־Ch. Wendac Robgwen Midnight Special. עד סוף שנות ה־60 ההבדלים בין כלבים בודדים, כמובן, לא נעלמו, אבל המראה הכללי של הגזע כבר נעשה ברור הרבה יותר.
אוזניים גדולות, ראש חזק ללא גסות, גוף ארוך, בית חזה עמוק, חזה קדמי בולט, גפיים קדמיות בעלות הקימור האופייני וזנב ארוך ונמוך כבר מתחברים לצללית שאנחנו מזהים בקלות גם כיום.
כל התכונות האלה הופיעו אצל קרדיגנים גם קודם. ההבדל הוא שעם הזמן הן הופיעו יותר ויותר יחד באותו כלב, וכך נוצר אותו מראה גזעי מוכר שאנחנו רואים היום.
במדינות שונות ההתפתחות לא הייתה זהה
כאן מקבלת ההיסטוריה של הקרדיגן תפנית מעניינת נוספת.
הכלבים האמריקאיים הראשונים הגיעו מהאוכלוסייה הבריטית המוקדמת, ולאחר מכן התפתח הגידול משני צדי האוקיינוס האטלנטי באופן עצמאי יחסית במשך תקופה מסוימת.
כתוצאה מכך, הקרדיגנים האמריקאיים נשארו במשך זמן מה קרובים יותר בטיפוס לכלבים שיובאו מבריטניה בתחילת שנות ה־30, בעוד שבבריטניה עצמה מראה הגזע המשיך להשתנות. בהדרגה נוצרו הבדלים בולטים בין הכלבים משני צדי האוקיינוס — בצללית הכללית, בצורת הראש, באורך הצוואר, בעומק הגוף ובעצם. לכן, כשמביטים באלופים בריטים ואמריקאים מאותה תקופה, לא תמיד קל להאמין שהם היו בני אותו זמן: עד אז טיפוס הגזע כבר התרחק במידה ניכרת משני צדי האוקיינוס.
דוגמה טובה הם שני אלופים שנולדו באותה שנה, 1963: האמריקאי Ch. Domino's Beau Jester והבריטי Eng. Ch. Parmel Digger. כשמביטים בתצלומים שלהם, לא קל להאמין ששני הכלבים היו בני אותו דור.
עם הזמן ההבדל הזה החל להצטמצם. יבוא חדש מבריטניה והחלפת חומר גנטי בין המדינות קירבו שוב בין הקרדיגנים האמריקאיים והבריטיים. תכונות שהתפתחו במשך כמה עשורים בצורה מעט שונה משני צדי האוקיינוס החלו שוב להתערבב באותם אילנות יוחסין, ו־ההבדלים בין שני הטיפוסים הלכו והצטמצמו.
אוזניים גדולות, גוף ארוך והמבנה הקדמי האופייני
אם בתצלומים הישנים של הפמברוק בולט במיוחד השינוי בצללית הכללית, אצל הקרדיגן מעניין לראות כיצד תכונות שהיו קיימות מלכתחילה נעשו בהדרגה יציבות יותר.
האוזניים הגדולות והמעוגלות הן דוגמה מצוינת.
הן נראות היטב כבר אצל Bob Llwyd, אף שבקרב הכלבים המוקדמים צורת האוזניים, גודלן ומיקומן השתנו מאוד. בהמשך הפכו אוזניים גדולות בעלות בסיס רחב לאחד המאפיינים המזוהים ביותר של הגזע.
תהליך דומה התרחש גם במבנה החלק הקדמי של הגוף.
הקימור האופייני של הגפיים הקדמיות אצל הקרדיגן אינו אופנת תערוכות מאוחרת; מחברים מוקדמים כבר הזכירו אותו, ואפשר לראות אותו בתצלומים ישנים.
אבל יש הבדל גדול בין קימור נכון של העצמות סביב בית חזה עמוק לבין רגליים עקומות סתם — בעיה שמגדלים התמודדו איתה בעבר וממשיכים להתמודד איתה גם כיום. בדורות מאוחרים יותר השתפר המבנה הקדמי באופן ניכר, אף שמחברים שניתחו את התפתחות הגזע המשיכו לראות בו אחד התחומים המורכבים בגידול.
עם הזמן קיבלו ראשי הכלבים צורה מוכרת יותר, והפרופורציות של הגוף וקו הגב נעשו אחידים יותר. בהדרגה התגבש טיפוס מודרני ואחיד הרבה יותר של הקרדיגן.
כיצד הפרווה משנה את הצללית
יש סיבה נוספת להיזהר כאשר משווים תצלומים ישנים ומודרניים — הפרווה. אצל קרדיגנים היא יכולה לשנות במידה רבה את הרושם החזותי של גודל הכלב ומסיביותו. פרווה צפופה ונפחית יותר גורמת לכלב להיראות גדול, עמוק וכבד יותר, בעוד שפרווה צמודה מדגישה יותר את קווי הגוף. לכן חלק מן ההבדלים שאנחנו רואים בין קרדיגנים מתקופות שונות עשויים להיות קשורים לא רק למבנה הכלבים, אלא גם לפרווה שלהם.
הקרדיגן השתנה — אבל לא איבד את עצמו
אם נסדר את התצלומים בשורה אחת — Bob Llwyd → Withybrook Brock → Kentwood Dewin → Kentwood Cymro → Pantyblaidd Pip → Parmel Digger → כלבים מסוף המאה ה־20 → קרדיגן מודרני — נקבל תמונה שונה במקצת מזו של הפמברוק.
ההבדל בין הכלב הראשון לאחרון ברור, כמובן.
אבל דבר אחר מעניין אפילו יותר: התכונות הבסיסיות של הקרדיגן נוכחות כמעט לכל אורך הרצף. אוזניים גדולות, גוף ארוך, בית חזה עוצמתי, המבנה האופייני של החלק הקדמי וזנב ארוך ונמוך לא הופיעו לפתע באמצע המאה ה־20. הן היו קיימות בגזע הרבה קודם, אבל הופיעו בשילובים שונים מאוד ורמת הביטוי שלהן השתנתה מאוד מכלב לכלב.
במהלך העשורים הבאים השתנו הפרופורציות והפרטים, אבל השינוי החשוב ביותר ניכר כשמביטים ברצף כולו: הכלבים נעשו בהדרגה דומים יותר זה לזה. מה שהתקיים אצל הקרדיגנים המוקדמים כווריאציות רבות של אותו טיפוס התגבש עם הזמן למראה גזעי אחיד ויציב הרבה יותר.
בשנות ה־70 וה־80 הצללית הבסיסית של הגזע כבר הייתה מבוססת היטב; עם זאת, מומחים המשיכו לדון בראש, באוזניים, במבנה הקדמי, בקו הגב ובגפיים האחוריות. הגזע המשיך להשתנות — פשוט מדור לדור השינויים נעשו פחות בולטים.
ואם נחזור עכשיו לפמברוק, אפשר לראות בבירור עד כמה שונות היו הדרכים שבהן התפתחו שני הגזעים. במהלך מאה שנה השתנתה הצללית של הפמברוק באופן ניכר: הגוף נעשה עמוק יותר, העצם כבדה יותר והפרווה עשירה יותר, בעוד שהקרדיגן שמר על הרבה יותר מן התכונות שאפשר לראות כבר בכלבים מהעשורים הראשונים של המאה ה־20.
אבל מבחינה אחת, עשרות שנות עבודת גידול הובילו לתוצאה דומה בשני הגזעים. בתצלומים המוקדמים גם הפמברוקים וגם הקרדיגנים מפתיעים במגוון שלהם: זה לצד זה יכלו לעמוד כלבים שכיום היו נראים כנציגים של טיפוסים שונים לחלוטין. בהדרגה ההבדלים האלה הצטמצמו, והתכונות האופייניות לכל גזע הופיעו יותר ויותר יחד באותו כלב. כך הפכו שתי קבוצות קורגי מאוד לא אחידות לשני גזעים שנציגיהם כיום דומים הרבה יותר זה לזה.
האם הקורגי המודרני טוב יותר?
אחרי כל התצלומים האלה מתבקש לשאול את השאלה הברורה ביותר: איזה קורגי בעצם טוב יותר — זה שלפני מאה שנה או הכלב המודרני?
אבל תצלומים ישנים אינם יכולים לענות על השאלה הזאת.
הכלב של שנות ה־20 חי בעולם שונה לחלוטין. רבים מכלבי הקורגי המוקדמים הגיעו מכלבי עבודה בחוות, והגידול המאורגן של הגזע רק החל. לא היו עשרות דורות של אילנות יוחסין מתועדים, תערוכות בינלאומיות ענקיות או אפשרות להעביר בתוך שעות כלב או חומר גנטי לקצה השני של היבשת.
גם מטרות הברירה השתנו בהדרגה. עדיין ציפו מקורגי להיות בנוי נכון ומסוגל לנוע היטב, אך התאמה לתקן, טיפוס גזעי והצלחה בזירת התערוכות קיבלו חשיבות הולכת וגדלה.
אנחנו יכולים לראות די בבירור מה קרה במהלך מאה השנים האלה.
הפמברוק נעשה כבד יותר בעצם ועמוק יותר בגוף, והפרופורציות והפרווה שלו השתנו. הקרדיגן שמר על תכונות רבות שנראו כבר אצל הנציגים המוקדמים ביותר של הגזע, אך גם הטיפוס שלו נעשה יציב הרבה יותר. בשני הגזעים הלך ונעלם המגוון העצום בפרופורציות ובטיפוס הגזעי שנראה בתצלומים מן העשורים הראשונים.
אנחנו יכולים לעקוב אחר השפעתם של זכרים מרביעים ושל בתי גידול מסוימים ולראות כיצד תכונות רצויות התפשטו בתוך כמה דורות בלבד. ובזכות זיכרונותיהם של המגדלים עצמם אנחנו יודעים שהדרך הזאת כלל לא הייתה ישרה: לפעמים, בניסיון לתקן חיסרון אחד, החל הגזע לנוע לעבר הקיצוניות ההפוכה.
אבל מכאן לא נובע שכל שינוי היה בהכרח שיפור.
האם הקורגי המודרני טוב יותר מאבותיו — זו כבר שאלה אחרת לגמרי. השוואה בין תצלומים ישנים ומודרניים אינה מספיקה כדי לענות עליה. לשם כך צריך לדבר לא רק על מבנה חיצוני, אלא גם על בריאות ותוחלת חיים, איכות התנועה, יכולות עבודה ועל האופן שבו שינוי הפרופורציות השפיע על התפקודיות של הכלבים.
התצלומים יכולים להראות לנו כיצד השתנה הקורגי, אבל הם אינם יכולים לומר לנו אם הוא נעשה טוב יותר.
וזה כבר נושא לשיחה נפרדת.
מאה שנה — ועדיין קורגי
אולי הדרך הטובה ביותר להבין את היקף השינוי אינה להשוות בין שתי תמונות — ״אז והיום״ — אלא להביט ברצף ארוך של כלבים.
אצל הפמברוק אפשר להציב זה לצד זה את Crymmych President, Rozavel Red Dragon, Felcourt Supremacy, Knowland Clipper, Lees Symphony, Duskie Knight, Personality Girl ונציג מודרני של הגזע.
אצל הקרדיגן נקבל רצף אחר: Bob Llwyd, Withybrook Brock, Kentwood Dewin, Kentwood Cymro, Pantyblaidd Pip, Parmel Digger, כלבים מסוף המאה ה־20 וקרדיגן מודרני.
בין שתי תמונות סמוכות כמעט אף פעם לא קורה משהו מדהים. גורים דומים להוריהם. כל דור חדש דומה לדור שקדם לו. מגדל בוחר זיווג אחד, ואז משאיר גור אחד. זכר מוצלח משאיר צאצאים רבים. כלב זוכה בתערוכה גדולה, מושך את תשומת לבם של מגדלים אחרים — והתכונות שלו מתחילות להופיע לעיתים קרובות יותר בדורות הבאים.
תכונה מסוימת זוכה להערכה מיוחדת, ובתוך כמה עשרות שנים היא הופכת לחלק מוכר מטיפוס הגזע. לפעמים המגדלים מגלים שהרחיקו לכת — והמטוטלת מתחילה לנוע בחזרה.
כמעט בלתי אפשרי לראות החלטה אחת כזאת בתצלום.
אבל במהלך מאה שנה היו אלפי החלטות כאלה.
ואם נסיר את כל דורות הביניים ונציב זה לצד זה רק את כלבי הקורגי הרשומים הראשונים ואת הכלבים המודרניים, ההבדל יהיה עצום.
ובכל זאת קורה דבר מפתיע.
ב־Bob Llwyd אנחנו עדיין מזהים קרדיגן. ב־Crymmych President — פמברוק. והקורגי המודרני, רחוק ככל שיהיה מאותם כלבים באילן היוחסין, עדיין שומר מספיק מתכונותיהם כדי שהקשר יישאר גלוי גם לאחר עשרות דורות.
אולי זו הסיבה שתצלומים ישנים מרתקים כל כך. הם מראים לנו לא רק עד כמה האדם מסוגל לשנות גזע, אלא גם כיצד השינויים האלה מצטברים — מעט־מעט, דור אחר דור.
חלפו כמאה שנה. הקורגי השתנה במידה ניכרת. ובכל זאת נשאר קורגי.
==============================================
