# Geler: מהקורגים של ברוננט ועד לקרדיגן המודרני
בשנת 1935 נכנסה לזירת הוולש קורגי קרדיגן בתערוכת Crufts כלבה שקשה היה שלא להבחין בה.
נמוכה, ארוכה, בעלת אוזניים זקופות וגדולות וצבע בלו מרל יוצא דופן — Ch. Geler Caressa. היא הייתה אחת הקרדיגנים המוקדמים של בית הגידול Geler, שהקימה דייזי ויילי (D. F. Wylie), ומאחורי אילן היוחסין שלה הסתתר סיפור עתיק בהרבה מגזע התערוכות עצמו.
אבל כדי להבין מאין הגיעה Caressa ומדוע תפסו כלבי Geler מקום מיוחד כל כך בתולדות הקרדיגן, נצטרך לעזוב את זירות התערוכה של שנות ה־30 ולצאת אל גבעות ויילס — אל המקום שבו התקיימו קורגים קטנים ככלבי עבודה הרבה לפני תקני הגזע, תוארי האליפות ואפילו ההפרדה של הקורגים לשני גזעים.
ברוכים הבאים ל-Bronant.
לפני שהקרדיגן הפך לגזע
Bronant — כפר קטן בלב גבעות קרדיגנשייר ההיסטורית, כיום Ceredigion — היה, ככל הנראה, המקום היחיד בוויילס שבו עד שנת 1870 לא נמצאו גזעי כלבים אחרים מלבד קורגים. בספרות הכלבנית הישנה אפשר לקרוא שבאזור ברוננט נשמר זמן רב במיוחד הקורגי מהטיפוס המקומי הישן.
הסיפור הזה הגיע אלינו בעיקר בזכות מחקריהם של W. Lloyd-Thomas ושל חוקר הכלבים Clifford L. B. Hubbard, ולכן יש להתייחס לחלק מפרטיו כשחזור היסטורי שנעשה בתקופתם, ולא כתיאור מודרני של מוצא הגזע שהוכח באמצעים גנטיים.
לפי תיאוריהם, עד שנות ה־70 של המאה ה־19 לערך נותר Bronant מקום מבודד למדי, שבו הקורגים כמעט שלא התערבבו עם טיפוסים אחרים של כלבים. לעיתים כונו הכלבים האלה פשוט Bronant Corgis.
אבל כמובן, לא בשל מוצאם העתיק ולא בשל מראה מיוחד העריכו אותם. בראש ובראשונה היו אלה כלבי עבודה, ותכונותיהם התפתחו בהתאם למשימה מאוד מסוימת.
כדי להבין מאין הגיע אותו טיפוס ישן של קרדיגן, שמאוחר יותר נעשו מאמצים כה גדולים לשמרו, צריך לדמיין כיצד התנהלו החיים בחוות הוולשיות באותה תקופה. עד שנת 1875 לערך, הגבעות סביב ברוננט היו ברובן אדמות מרעה משותפות, שביניהן היו פזורים משקים קטנים שכללו רק כמה אקרים של קרקע מגודרת. לבעלי המשקים היו זכויות שוות לרעות את בעלי החיים שלהם באדמות המשותפות שסביבם. באופן רשמי המרעה היה משותף לכולם, אך בפועל, עם הזמן, משפחות החלו להתייחס לשטחים מסוימים כאל השטח "שלהן" — ולבעלי חיים מחוות אחרות שנכנסו אליהם כאל "פולשים".
כאשר בקר זר נכנס למקום שבו לא היה אמור להיות, נדרש כלב שיוכל לגרש אותו במהירות בחזרה.
הקורגי הקטן והנמוך התאים היטב לעבודה הזאת — הוא יכול היה להתקרב לרגליו של בעל חיים גדול, לנשוך בעקביו ובזכות קומתו הנמוכה להתחמק מבעיטה. השיטה שבה שלחו את הכלבים האלה להתמודד עם עדרים "מסיגי גבול" הייתה פשוטה ויעילה כאחד. ברגע הראשון שבו נראה היה שבקר של שכן עומד להיכנס לשטח שלו, החקלאי קרא לכלבו ותפס עמדה, בדרך כלל לא הרחק מהשער. לא היה צורך להתקרב יותר: אפשר היה לסמוך על הקורגי שיעבוד ביעילות גם במרחק של מייל ואף יותר מבעליו.
ממקומו כבר יכול היה החקלאי לראות את הבקר הזר, בעוד שהקורגי הנמוך, בגלל תוואי השטח המתון, לעיתים עדיין לא היה מסוגל לראות אותו. אז היה בעליו מכוון את הכלב באמצעות שריקה: בשקט, שוב ושוב, מחליף בין שני צלילים — אחד גבוה ואחד נמוך. למשמע האות היה הקורגי מזנק ממקומו ודוהר בכיוון שנקבע.
לויד־תומאס והאברד מתארים את עבודתו של הקורגי בצורה ציורית במיוחד: כשהוא קולט באוזניו הרגישות להפליא את שריקת בעליו, המשיך הקורגי לרוץ היישר בכיוון שניתן לו, ועד מהרה הופיעו בעלי החיים ה"פולשים" בשדה ראייתו. לרגע היה הכלב עוצר ומתכופף, כאילו הוא אוסף כוח לפני ההסתערות, וברגע הבא, בזעם קודר שכמעט אי אפשר היה להאמין לו אצל "יצור שבכל מצב אחר הוא כה עדין וטוב מזג", היה תוקף את עקבי הפרות. למרות בעיטות הפרסות והקרניים המונמכות באיום, הקורגי היה מסתער שוב ושוב, קופץ הצידה לרגע כדי להתחמק מבעיטה או מקרן ומיד חוזר אל עקבי הבקר.
עבודת הרגליים הזריזה, הגוף הגמיש והתזמון המושלם הזכירו במשהו מתאגרף מיומן ומאומן היטב במשקל קל. "עוצרים את הנשימה כשצופים בקורגי בעבודה", כתבו לויד־תומאס והאברד. "נדמה שהכלב כבר מזמן היה צריך להירמס ולהיהרג, אבל לא — והבקר הזר כבר דוהר בבהלה מן המרעה, משתולל ובועט, ומאחוריו, למרות רגליו הקצרות, שומר עליו בקלות, דוהרת נקודה זהובה זעירה, עדיין מתחמקת, עדיין נושכת בעקבי הפרות.
"באותו רגע מרים החקלאי הצופה באיטיות את אצבעותיו אל שפתיו. שריקה חדה וממושכת חוצה את האוויר. הנקודה הזהובה הדוהרת מאטה, מהססת, נעצרת, מסתובבת, ורגע לאחר מכן כבר דוהרת בחזרה, כמו סירת מרוץ, בתוך העשב הגבוה והגס של אזור הגבעות."
כלומר, הקורגי היה חלק מחיי היום־יום בחווה וכלי עבודה מעשי לחלוטין. ערכו לא נקבע לפי מראהו, אלא לפי מידת הצלחתו בעבודה עם הבקר — עבודה שהשפיעה ישירות על חיי המשפחה ועל משקה.
אבל החיים הכפריים השתנו. בערך משנות 1870–1875 החלו לחלק ולגדר יותר ויותר מן האדמות המשותפות, ויחד איתן השתנתה גם עבודתו של כלב המרעה. בעבר נדרש מהקורגי בראש ובראשונה לגרש בקר זר מהשטח ולהרחיק אותו ככל האפשר. כעת, כשהופיעו גבולות ברורים וגדרות, נעשה חשוב הרבה יותר לאסוף את בעלי החיים של המשק לעדר ולהעביר אותם ממרעה אחד לאחר.
לעבודה כזאת התאימו יותר כלבי רועים אחרים, שהיו מסוגלים לאסוף את העדר ולכוון אותו. ההתמחות הישנה של ה-Bronant Corgi נעשתה פחות ופחות נחוצה — ויחד איתה החל להיעלם בהדרגה גם טיפוס הכלב שהתעצב לצורך עבודה זו. את ה-Bronant Corgis שנותרו החלו להכליא, בין היתר, עם מה שכונה Brindle Herder — כלב גבוה וקל יותר, בעל אוזניים זקופות. לפי גרסתו של לויד־תומאס, הכלבים שנוצרו שמרו על הגוף הארוך והנמוך ועל אופיו של הקורגי הישן, אך נעשו קלים ואלגנטיים יותר, קיבלו אוזניים זקופות וראש מעודן יותר.
וכאן אנחנו כבר מתחילים לזהות את הקרדיגן...
עם זאת, נראה שהקרדיגנים הישנים מאזורים שונים בוויילס לא נראו בדיוק אותו הדבר. בסקירה היסטורית של CWCCA מובאים זיכרונותיה של תלמה גריי: לדבריה, באזור ברוננט היו נפוצים יותר כלבים מנומרים־פסים (brindle), בעוד שאזור קרמרת'ן היה מזוהה במיוחד עם כלבי בלו מרל.
מקורו של צבע ה-blue merle עורר מחלוקת כבר אז. בשנות ה־30 הייתה השערה שהצבע הגיע לקרדיגנים בעקבות הכלאות עם Welsh Sheepdog. גריי לא הסכימה עם ההשערה הזאת: היא ציינה שאזכורים של קרדיגנים בצבע בלו מרל בוויילס היו קיימים זמן רב לפני אותן הכלאות משוערות.
עבור סיפורו של Geler זהו פרט מסקרן במיוחד. בית הגידול, שהיה קשור קשר הדוק לשימור כלבי Bronant הישנים, יתפרסם מאוחר יותר דווקא בזכות כלבי ה-blue merle שלו — Caressa, Coynant ו-Cledwyn. אבל לפני שהם יופיעו, יש עוד כלב אחד בסיפור שלנו — Mon.
הקורגי האחרון של Bronant
בתחילת המאה ה־20 כבר עמד ה-Bronant Corgi הישן על סף היעלמות. לויד־תומאס והאברד כינו כלב זכר בשם Mon, שהיה בבעלותו של דייוויד ג'ונס (David Jones), הנציג האחרון של הטיפוס ה"טהור".
Mon מת בתחילת 1929 — לפי הסיפורים ההיסטוריים, לאחר שנפגע מכלי רכב — אך הספיק להעמיד צאצאים.
הוא הורבע עם כלבה שמוצאה מהכלאה בין קורגי לכלב מטיפוס Brindle Herder. אחת מבנותיו הייתה Fancy, שהייתה בבעלותה של דייזי ויילי — אישה שעתידה הייתה למלא בקרוב תפקיד משמעותי בתולדות הקרדיגן.
בסוף שנות ה־20 החלה ויילי לגדל את הכלבים האלה תחת שם בית הגידול Geler, ועד מהרה הפך בית הגידול שלה לאחד הבולטים בקרב המגדלים המוקדמים של וולש קורגי קרדיגן.
במבט ראשון מתבקש כאן אילן יוחסין יפה ופשוט מאוד: Mon → Fancy → כלבי Geler. אולם לא הצלחנו למצוא אישור לכך ש-Fancy אכן שימשה את ויילי לגידול והייתה לאחת מכלבות היסוד של בית הגידול שלה.
לעומת זאת, את הקשר בין כלבי Geler ל-Mon אפשר לעקוב דרך אילנות יוחסין מתועדים אחרים, שאליהם עוד נחזור — ושם Mon יופיע לא פעם ולא פעמיים.
דייזי ויילי: הרבה יותר ממגדלת כלבים
באופן מפתיע, מעט מאוד פרטים ביוגרפיים על דייזי ויילי שרדו. בית הגידול Geler וכלביו המפורסמים מוכרים היטב בתולדות הקרדיגן, אך על חייה של דייזי ויילי עצמה אנחנו יודעים הרבה פחות.
ובכל זאת, אפילו מן המקורות המעטים והמפוזרים שנותרו מצטייר בהדרגה דיוקן חי למדי.
בזיכרונות מקומיים מוויילס נשמר סיפור נישואיה ל-William Lewes of Llysnewydd. לפי המסופר, אביו של החתן חיפש עבור בנו כלה מתאימה — ובהכרח גם אמידה — ודייזי ויילי הייתה יורשת עשירה. אולם נישואיהם של ויליאם ודייזי לא היו מאושרים, ולאחר כמה שנים הסתיימו בגירושים, אירוע שהיה הרבה פחות שגרתי בעשורים הראשונים של המאה ה־20 מכפי שהוא כיום.
אותו מקור מתאר אותה כאישה נדיבה וטובת לב כלפי חבריה, וכמי שאהבה מאוד סוסים. היא רכבה הרבה, עסקה בקפיצות ראווה והתעניינה במרוצי סוסים. לאחר שנפרדה מבעלה עזבה ויילי את Llysnewydd, התגוררה זמן מה באחוזת Werville Brook, ובהמשך עברה למחוז Shropshire. ביתה העיקרי שם היה Reabrook, סמוך ל-Minsterley, שם עסקה בחקלאות. במקביל שמרה ויילי על ביתה הוולשי, Blas Geler, והמשיכה להגיע אליו.
שמו של ביתה הוולשי של ויילי — Blas Geler — מושך מיד את תשומת הלב: באותו שם השתמשה גם עבור בית הגידול שלה. בהחלט ייתכן שהשם Geler הגיע מכאן, אם כי לא הצלחנו למצוא עדות ישירה של ויילי עצמה המסבירה את מקור השם.
Reabrook לא היה רק בית כפרי של ויילי: מסמכים ששרדו מראים שהיא עסקה בחקלאות באופן ממשי. בחומרים העוסקים בהיסטוריה של נשים חקלאיות בבריטניה מופיעה רשומה מ־8 ביוני 1936:
Miss Wylie — Reabrook, Minsterley, Shropshire — Dairy and Sheep.
כלומר, המשק של ויילי עסק בבקר לחלב ובכבשים. הפרט הזה מוסיף נדבך חשוב לדמותה: לא מדובר רק ביורשת אמידה שאהבה סוסים וכלבי תערוכות, אלא באישה שעסקה בפועל בבעלי חיים חקלאיים.
על הרקע הזה, העניין שלה בקרדיגן הישן ככלב עבודה נראה רחוק מלהיות מקרי: ויילי הכירה היטב את עולם החקלאות שעבורו התעצבו בעבר כלבים כאלה.
Geler והניסיון לשמר את הטיפוס הישן של כלבי Bronant
בסוף שנות ה־20 החלה ויילי לגדל ולהציג קרדיגנים. עד 1933 כבר היה בית הגידול שלה גורם בולט בגזע, והיא עצמה השתתפה בעבודה על התפתחות הקרדיגן ועל תקן הגזע שלו.
אך היא לא הייתה היחידה שניסתה לשמר כלבים ממוצא וולשי ישן.
סקירות היסטוריות מזכירות קבוצה שלמה של בעלים ומגדלים שעסקו בשימור הכלבים מהטיפוס הישן של ברוננט: Morgan Morgan, R. W. Jones, G. E. Owens, Thomas Griffiths, Dr. J. T. Lloyd of Tregaron, David Jones, בעליו של Mon, ואחרים. דייזי ויילי המשיכה את העבודה הזאת, אספה חלק מהכלבים שנותרו והחלה לגדל אותם תחת שם בית הגידול Geler.
Geler הפך לאחד מבתי הגידול הבולטים ביותר שעבדו עם הטיפוס הוולשי הישן הזה.
האברד כתב מאוחר יותר שכלבי Geler התקרבו במידה יוצאת דופן לאותו טיפוס נדיר וישן של Cardiganshire Corgi שאותו ניסה לשחזר מתוך עדויות היסטוריות.
אילנות היוחסין של הקרדיגנים המוקדמים ממחישים היטב עד כמה קטנה הייתה אוכלוסיית הרבייה שממנה התפתח הגזע. אותם כלבים מופיעים שוב ושוב בענפים שונים: Bob Llwyd, Cassie, Mon, Bellorophon, Fronfelen Tiny, Tanffynon Tango ואחרים.
אבל באילנות היוחסין האלה יש פרט נוסף שעשוי להיראות מפתיע כיום: בין אבותיהם של הקרדיגנים המוקדמים מופיעים כלבים המסומנים כ... Pembroke.
זו אינה טעות.
עד להפרדה הסופית בין הגזעים בשנת 1934, הקרדיגן והפמברוק התקיימו באופן רשמי כווריאנטים של Welsh Corgi, והכלאות ביניהם אכן התרחשו. לאחר ההפרדה נאלצו הבעלים לקבוע לאיזה משני הגזעים ישויכו כלביהם, ולכן באילנות יוחסין היסטוריים של קרדיגנים אפשר למצוא אבות קדומים שמסומנים במפורש כ-Pembroke.
סיפורו של Geler התרחש בדיוק בתקופת המעבר הזאת.
כוכבי הבלו מרל של Geler
ב־30 באוגוסט 1930 נולדו בבית הגידול Geler שני גורים שעתידים היו להפוך לכמה מהקרדיגנים המוקדמים והמפורסמים ביותר בצבע blue merle:
Geler Caressa ואחיה Geler Coynant.
אביהם היה Y Brython, ואמם — Geler Nell.
סקירות היסטוריות מתארות את Caressa ואת Coynant כשניים מהקרדיגנים הבולטים בצבע בלו מרל בתקופתם. Caressa במיוחד הפכה לכלבת תערוכות בולטת. בשנת 1935, בתערוכת Crufts הראשונה לאחר ההפרדה הרשמית של הקרדיגנים והפמברוקים לשני גזעים עצמאיים, היא זכתה בתואר הטובה בגזע. בהמשך חרג פרסומה הרבה מעבר לגבולות בריטניה: תצלום של Caressa שימש בספר האמריקאי Complete Dog Book משנת 1943 כתמונה שייצגה את גזע ה-Cardigan Welsh Corgi.
Coynant הותיר חותם אחר בתולדות Geler. מההרבעה שלו עם כלבה בשם Bit נולד הבלו מרל Geler Cledwyn, שהמשיך את הצלחת הקו בזירות התערוכה. בקטלוג Crufts משנת 1936 הוא הוצג כזוכה בפרסים ראשונים רבים ובארבעה Reserve Challenge Certificates; בתערוכת Crufts עצמה באותה שנה הוא זכה שוב ב-Reserve CC.
כך, באמצע שנות ה־30 כבר היו כמה כלבי בלו מרל של Geler מוכרים היטב בזירות התערוכה הבריטיות. מאוחר יותר, כאשר נזכרה בהיסטוריה של הצבע, ציינה תלמה גריי את Ch. Geler Caressa ואת Ch. Geler Cledwyn ככלבי ה-blue merle הבולטים האחרונים שנראו בזירות בבריטניה לפני שכלבים בצבע זה כמעט נעלמו לאחר המלחמה.
ומוצאם של Caressa ו-Coynant מחזיר אותנו אל ראשית הסיפור — אל Mon. דרך הקו האבהי אפשר לעקוב אחר אילן היוחסין שלהם כך: Mon → Toss → Cassie → Y Brython → Geler Caressa ו-Geler Coynant.
בדצמבר 1937 הקדיש כתב העת Our Dogs כתבה גדולה ומלווה בתצלומים לבית הגידול Geler. בכתבתו התמקד ו׳ לויד-תומאס פחות בעברו של הקרדיגן ויותר בעתידו. תחת הכותרת ״הכלב שמתאים לרוח התקופה״ (The Dog That Fits the Times), הוא הסביר מדוע הקרדיגן, כלב קומפקטי, נוח לגידול ומסור לבעליו, מתאים כל כך לחיים המודרניים. לצד כלבי התערוכות הופיעו בתצלומים גם קורגים שהתמקמו בנוחות במיטה, מיקי מאוס ישן וחבורה שלמה של גורים. כלב הרועים הוותיק של ברוננט הפך בהדרגה לכלב לוויה משפחתי — ובית הגידול Geler עמד בלב השינוי הזה.
רק דורות ספורים הפרידו בין הקורגי הישן מברוננט לבין כלבי התערוכות המפורסמים של Geler.
כיצד חזר ה-blue merle לזירות התערוכה בבריטניה
לאחר המלחמה נעשו הקרדיגנים בצבע בלו מרל נדירים כל כך בבריטניה, עד שהצבע עצמו עמד בסכנת היעלמות. המגדלת הבריטית סנדרה טונקין אפלגייט (Sandra Tonkyn Applegate) מבית הגידול Beckrow כתבה מאוחר יותר שה-merle כמעט נעלם לחלוטין.
קו Geler שלפני המלחמה, שממנו הגיעו Caressa ו-Cledwyn, כבר אבד בשלב זה, ולא ניתן היה להמשיך אותו.
מי שניסתה להחזיר את ה-blue merle לגזע הייתה תלמה גריי, בעלת בית הגידול Rozavel, שכבר פגשנו בסיפורו של הפמברוק. אלא שהיא לא יכלה להתחיל מצאצאיהם של כלבי המרל המפורסמים של Geler, ולמעשה נאלצה לחפש דרך חדשה.
הדרך הזאת נמצאה בזכות קרדיגן אדום בשם Minor מבית הגידול Taxicar. הייתה לו עין כחולה — סימן שגרם לתלמה גריי לחשוד שמא מאחורי צבעו, שלא נראה כמרל, מסתתר גורם merle. Minor הורבע עם כלבה טריקולורית, ובין הגורים שנולדו היה זכר בלו מרל בשם Samswn Bach.
הוא לא היה נציג אידיאלי של הגזע. גריי עצמה תיארה אותו מאוחר יותר כקרדיגן מעט גבוה על רגליו, בעל אוזניים קטנות ומחודדות, אך ציינה גם את ראשו הטוב ואת פרוותו המצוינת. וחשוב מכול — Samswn Bach אפשר שוב לעבוד עם צבע שבאותה תקופה כמעט נעלם מן הגידול הבריטי. הוא היה ה-blue merle הראשון שהופיע בזירות התערוכה בבריטניה אחרי Ch. Geler Caressa ו-Ch. Geler Cledwyn.
העבודה בהמשך נמשכה יותר מדור אחד. לאחר כמה ניסיונות, אחת הכלבות של גריי, Rozavel Brithwyn, המליטה סוף־סוף שני גורי בלו מרל בעלי צבע מוצלח — זכר ונקבה. הנקבה מתה זמן קצר לאחר מכן, ואילו הזכר קיבל את השם רב־המשמעות Rozavel Blue At Last — "סוף־סוף כחול". כמובן, הכוונה לא הייתה לכך שזה היה ה-blue merle הראשון שגריי ראתה: אביו, Samswn Bach, כבר היה כזה. עבור גריי, Blue At Last היה התוצאה המוצלחת הראשונה של תוכנית הגידול שלה להשבת הקרדיגנים בצבע בלו מרל.
מן העבודה הזאת התפתח קו בריטי חדש של קרדיגנים בצבע בלו מרל. סנדרה טונקין אפלגייט כתבה מאוחר יותר שכמעט לכל כלבי ה-blue merle האנגליים בתקופתה היו כלבי Rozavel באילנות היוחסין שלהם.
ככל שאפשר להסיק מאילנות היוחסין ששרדו, קו הבלו מרל של Geler, שממנו הגיעו Caressa, Coynant ו-Cledwyn, נקטע עם הזמן. גריי למעשה החזירה את צבע הבלו מרל לאוכלוסייה הבריטית והצליחה לבסס אותו דרך ענף אחר של הגזע.
ומכאן הסיפור עושה מעין מעגל מעניין. בזמן שקו הבלו מרל של Geler נעלם, ענף אחר של בית הגידול המשיך להתקיים דרך Geler Finley → Geler Garrath → Nic → Moira → Shemin. כמה דורות מאוחר יותר הופיעו צאצאי הענף הזה שוב באותם אילנות יוחסין שבהם נמצא גם קו הבלו מרל החדש של Rozavel.
כלומר, קו ה-blue merle של Geler לא שרד, אבל Geler עצמו כן — דרך כלבים אחרים וללא הצבע המפורסם ששמו של בית הגידול נקשר אליו באופן כה הדוק.
מדוע היה קשה כל כך לשמר את קווי Geler?
למרות הצלחתו של Geler בזירות התערוכה, הייתה בתולדות בית הגידול נקודה אחת שהעסיקה לא מעט מגדלים בשנים מאוחרות יותר: כלביה של ויילי היו מוכרים ומוערכים מאוד, אך לפי זיכרונותיהם של מגדלים מאוחרים יותר, לא היה קל להשיג אותם לצורכי גידול.
סנדרה טונקין אפלגייט מבית הגידול Beckrow, כאשר כתבה על ההיסטוריה של הקרדיגנים בצבע בלו מרל, טענה שוויילי לא מכרה את כלביה ולא אפשרה להשתמש בזכרים שלה להרבעות. אפלגייט קישרה לכך את היעלמותו של קו ה-blue merle הישן של Geler לאחר המלחמה.
אולם כאשר מתחילים לבחון את אילנות היוחסין ששרדו, התמונה מתבררת כפחות חד־משמעית.
Geler Finley שימש להרבעה מחוץ לבית הגידול של ויילי: מההרבעה שלו עם Groten Ddu נולד Geler Garrath, כאשר תומאס גריפית'ס (Thomas Griffiths) רשום כמגדל של השגר, ואילו Garrath עבר מאוחר יותר לבעלותה של ויילי עצמה. גם ל-Garrath היו צאצאים, ודרך Nic, Moira ו-Shemin התפשט הענף הזה לקווים בריטיים אחרים. אחד מצאצאיו של Shemin הגיע מאוחר יותר לארצות הברית.
לכן לא יהיה מדויק לגמרי לומר ש-Geler פשוט נעלם. בית הגידול עצמו חדל להתקיים ושמו הפסיק להופיע בדורות חדשים של כלבים, אך צאצאי Geler המשיכו להשתלב בקווי גידול אחרים — ובהדרגה נעשה קשה יותר ויותר לזהות את עקבותיו של בית הגידול בתולדות הגזע.
המורשת של Geler
רישום כלבים תחת שם בית הגידול Geler נמשך עד המלחמה; כלבים אחדים נרשמו גם בשנות המלחמה עצמן, ולאחר סיומה חודש הגידול. הרישומים האחרונים של גורים מבית הגידול Geler מתוארכים בערך לסוף שנות ה־50, ולאחר מכן נעלם שמו של בית הגידול בהדרגה מספרי הגידול.
אבל בשלב הזה כבר היה קשה הרבה יותר לכלבי Geler עצמם להיעלם מן הגזע.
בתוך כמה עשרות שנים עבר הקרדיגן דרך ארוכה מאוד. מכלב עבודה וולשי מקומי הוא הפך לגזע מוכר רשמית, בעל תקן, אלופי תערוכות ובתי גידול לא רק בבריטניה אלא גם מעבר לאוקיינוס. יחד עם הגזע נדדו גם אילנות היוחסין: צאצאיהם של הכלבים הוולשיים הישנים הגיעו לבתי גידול חדשים, שימשו שוב ושוב להרבעה, ושמותיהם של האבות הקדומים הלכו ונסוגו עמוק יותר ויותר אל הדורות הרחוקים באילן היוחסין.
כך קרה גם ל-Geler. קו הבלו מרל המפורסם, שממנו הגיעו Caressa, Coynant ו-Cledwyn, נקטע, אך ענפים אחרים המשיכו להתקיים. הצלחנו לעקוב אחר אחד מהם מ-Geler Finley, דרך Geler Garrath, Nic, Moira ו-Shemin, ועד Pantyblaidd Liew-Or-Bryn, שחצה את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1956 והגיע לארצות הברית. צאצאים אחרים של אותו ענף התפזרו בין בתי גידול בריטיים, ועד מהרה כבר לא הסגיר השם Geler את מוצאם.
אולי זו הסיבה שקל כל כך להמעיט בהשפעתם של בתי גידול היסטוריים. אחרי כמה דורות שמותיהם נעלמים משמות הכלבים; אחרי עוד כמה דורות, הכלבים המוכרים נמצאים הרחק בעומק אילן היוחסין. אבל אין פירוש הדבר שהקו עצמו נעלם.
סיפורו של Geler החל בתקופה שבה עדיין אפשר היה למצוא כלבים שמוצאם ישירות מהקורגים הישנים של ברוננט. בין Mon, שנחשב לנציג האחרון של הטיפוס הישן, לבין Geler Caressa המפורסמת הפרידו דורות ספורים בלבד; וכעבור עוד כרבע מאה כבר הופיע צאצא של ענף אחר של Geler בזירת תערוכה באמריקה.
דייזי ויילי הייתה רק אחת מכמה אנשים שבזכות עבודתם השתלבו הקווים הוולשיים הישנים בגזע שהלך והתגבש. לא כל מה שנוצר בבית הגידול שלה הצליח לשרוד: סיפורם של כלבי הבלו מרל של Geler הגיע לסיומו, וחלק מפרטי עבודת הגידול שלה נותרו לא ברורים גם כמעט מאה שנה מאוחר יותר. אבל קווים אחרים שרדו הן את בית הגידול עצמו והן את שמו המפורסם.
בית הגידול Geler נעלם, אבל מורשתו נשארה באילנות היוחסין של הקרדיגנים.
================================================
