לינץ, אוסטריה, תחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת.
אישה צעירה ונמוכת קומה עומדת מול כלב בוקסר ונותנת לו פקודה בשפה שלא נשמעת לעיתים קרובות ברחובות לינץ:
שב. בעברית.
אחר כך עוד פקודה. ועוד אחת.
הכלב מציית.
כעבור כמה שנים כבר יהיו עשרות כלבים סביב ביתם של רודולפינה ורודולף מנצל. חלקם יזכו בתערוכות כלבים. אחרים יירכשו על ידי המשטרה האוסטרית. מומחים צבאיים יתעניינו בשיטות האילוף של בני הזוג מנצל. לביתם יגיעו כלבנים, חוקרים, אנשי משטרה — וגם צעירים ציונים שהתכוננו לעלות לארץ ישראל הרחוקה.
כלל אחד יישאר תמיד ללא שינוי: הכלבים של בני הזוג מנצל מאולפים בעברית, גם כאשר הם מיועדים לשרת באוסטריה או בגרמניה.
קשה לחשוב על פתיחה סמלית יותר לסיפורה של אישה, שכעבור שנים עתידה למלא תפקיד עצום בהתפתחות הכלבנות במדינת ישראל העתידית.
הצעירה שכלל לא תכננה לעסוק בכלבים
רודולפינה ולטוך נולדה בווינה בשנת 1891. במשך שנים רבות לא היה כמעט דבר בביוגרפיה שלה שיכול היה לרמוז כי יום אחד תהפוך לאחת המומחיות הידועות באירופה להתנהגות ולאילוף כלבים.
היא התעניינה במדעי הטבע, למדה באוניברסיטת וינה וקיבלה תואר דוקטור. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בכימיה — וליתר דיוק, בתרכובות סוכר בשתן.
במקביל התקרבה רודולפינה לרעיונות הציונות. כבר בצעירותה הייתה פעילה בתנועה הציונית, ובאוניברסיטה נאבקה על זכותה להצטרף לאגודת הסטודנטים הציונית על שם תיאודור הרצל — למרות התנגדותם של גברים שלא התלהבו במיוחד מהרעיון שאישה תצטרף לחוג שלהם.
שם היא הכירה סטודנט לרפואה בשם רודולף מנצל.
השניים נישאו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה השתקעו בלינץ, שם עבד רודולף כרופא. רודולפינה, לעומת זאת, נאלצה למצוא לעצמה עיסוק חדש.
והיא מצאה אותו באופן בלתי צפוי לחלוטין.
הכול התחיל ממוגלי
הכלב הראשון של רודולפינה היה דוברמן. הגור חי ימים ספורים בלבד ומת ממחלת הכלבלבת.
אחריו הגיע בוקסר בשם Mowgli — מוגלי.
רודולפינה כמעט לא ידעה דבר על אילוף כלבים, ולכן נהגה כפי שככל הנראה נהגה לאורך כל חייה בכל פעם שנתקלה בבעיה חדשה: היא התחילה ללמוד אותה באופן שיטתי.
היא קראה כל מה שהצליחה למצוא על התנהגות ועל אילוף כלבים, התבוננה, ערכה ניסויים ואילפה את מוגלי.
בשנת 1921 היא הציגה אותו בתערוכת כלבים במינכן. מוגלי הגיע למקום השישי — הישג שבפני עצמו לא נכנס להיסטוריה — אבל דבר אחר משך את תשומת לבם של הנוכחים: הבוקסר ביצע מיד פקודות שנאמרו בשפה שכמעט איש מהנוכחים לא הכיר.
בעברית.
העניין שהתחיל בכלב אחד הפך במהירות למפעל חיים, ועד מהרה כבר לא היה זה עיסוקה של רודולפינה בלבד. רודולף, שהיה רופא במקצועו, הצטרף לעבודתה של אשתו. הכלבים הפכו בהדרגה לפרויקט משותף של בני הזוג: הם עסקו בגידול ובאילוף, צפו בהתנהגות בעלי החיים וניסו להתייחס לתצפיות האלה כחוקרים.
בשנת 1922 עברו בני הזוג מנצל לבית סמוך ללינץ. סביבו הוקמו כלביות ומגרשי אימון, שבהם יכלו עם הזמן לשהות עשרות כלבים בעת ובעונה אחת.
כך נולד בית גידול בשם שקשה לשכוח:
Bnei Satan — בני שטן.
הבוקסרים הפכו לגזע המרכזי של בני הזוג מנצל, והם היו הרבה מעבר לחיות מחמד. בתצלומים שנשמרו מבית הגידול אפשר לראות מנצחי גזע משנת 1927, 1928 ו־1929. "בן שטן" נוסף זכה בשנת 1932.
אבל בני הזוג מנצל התעניינו יותר ויותר לא רק בניצחונות בתערוכות — עניין אותם כיצד הכלב עובד.
הבית שהפך למעבדה
בני הזוג מנצל חקרו למידה, מזג, חוש ריח, עבודת עקבות והתפתחות התנהגותית. הם גידלו כלבים, בדקו שיטות אילוף שונות ובהדרגה פיתחו שיטה משלהם להכשרת כלבי עבודה.
הכלבים למדו לשמור, להגן על אדם, לעקוב אחר עקבות ולבצע משימות שנדרשו על ידי המשטרה והצבא.
עבור רודולף, העבודה הזאת הייתה הרבה יותר מסתם עזרה לאשתו בבית הגידול. השכלתו הרפואית השתלבה היטב בגישה המחקרית של רודולפינה, ובני הזוג עסקו יחד בשאלות של התנהגות ושל מערכות החישה אצל כלבים. בהמשך פורסמו מספר עבודות על פסיכולוגיה והתנהגות של כלבים תחת שמותיהם של שניהם.
המוניטין שלהם הלך וגדל. גופי משטרה וצבא באוסטריה החלו לפנות אליהם. רודולפינה ייעצה לאנשי מקצוע וזכתה להכרה גם מחוץ לאוסטריה. בשנות ה־20 ובראשית שנות ה־30 היא שיתפה פעולה גם עם המרכז הגרמני להכשרת כלבים צבאיים בקומרסדורף.
ובמשך כל אותה תקופה נתקלו אנשי המקצוע הגרמנים והאוסטרים במאפיין קטן של הכלבים מבית הגידול של מנצל: כדי לעבוד איתם, היה עליהם ללמוד עברית.
בני הזוג מנצל לא הסתירו לא את יהדותם ולא את השקפותיהם הציוניות; אפילו שמו של בית הגידול היה עברי. והכלבים שנשלחו לשרת מוסדות אירופיים המשיכו לבצע פקודות בעברית.
באותם ימים זה אולי נראה כמו הרגל אקסצנטרי של מאלפת מוכשרת, אבל כעבור כמה שנים קיבל הפרט הזה משמעות אירונית ומרה: אישה יהודייה וציונית משוכנעת אילפה בעברית כלבים עבור גופי שירות אירופיים — ובתוך זמן קצר היא עצמה תיאלץ להימלט מהמשטר שעלה לשלטון בגרמניה ולאחר מכן גם באוסטריה מולדתה.
הכלבים מגיעים לארץ ישראל לפני בעליהם
השימוש בכלבי שירות ביישוב היהודי החל עוד לפני שבני הזוג מנצל נכנסו לתמונה. על פי חומרים היסטוריים של ההתאחדות הישראלית לכלבנות ושל מוזיאון בית השומר, כבר בשנת 1913 תמך ארתור רופין, שעמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, באחד הניסיונות הראשונים להשתמש בכלבים שעברו הכשרה מיוחדת לצורך שמירה על היישובים היהודיים. אהרון צבי גוסטינסקי, חבר ארגון השומר, נשלח לגרמניה כדי ללמוד אילוף ועבודה עם כלבים, ולצורך המיזם נרכשו כלבי דוברמן. הקרן הקיימת לישראל הקצתה לפרויקט 2,500 מארק — סכום משמעותי מאוד באותם ימים. אולם לא ניתן היה להמשיך ולפתח את היוזמה: זמן קצר לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בשנות ה־20 חזר הרעיון לעלות. באותה תקופה רודולפינה ורודולף מנצל כבר פיתחו באוסטריה את בית הגידול ואת בית הספר לאילוף שלהם, ובמקביל הלך והתהדק הקשר שלהם עם ארץ ישראל. עבור בני הזוג מנצל, הציונות לא הייתה רעיון פוליטי מופשט: שניהם ראו כבר זמן רב את עתידם בארץ ישראל.
צעירים ציונים שהתכוננו לעלייה הגיעו לבית הגידול; חלקם עברו שם הכשרה ולקחו עמם כלבים מאומנים. רודולפינה ניסתה לשכנע את הנהגת היישוב היהודי שכלב יכול להיות לא רק חיית מחמד, אלא גם לסייע באופן משמעותי בשמירה על היישובים.
בתחילה הרעיון לא עורר התלהבות רבה. אולם בסוף שנות ה־20 הגיעו לבסוף שני מתיישבים אל בני הזוג מנצל לצורך הכשרה, וחזרו לארץ ישראל עם שני כלבי בוקסר. כך הגיעו הכלבים של בני הזוג מנצל לארץ עוד לפני בעליהם.
בשנת 1933 קיבל נושא כלבי השירות דחיפות חדשה. לאחר רצח אחד ממנהיגי התנועה הציונית, חיים ארלוזורוב, הקימו שלטונות המנדט הבריטי יחידה חדשה שבה שירתו בעיקר כלבי דוברמן. במקביל החל הוועד הלאומי — המוסד הייצוגי של היישוב היהודי — לחפש מומחים יהודים לגידול ולאילוף כלבים שיוכלו לסייע בהקמת מערך כלבני מקומי.
לא חסרו מתנדבים: בדצמבר 1933 כבר קבע הוועד הלאומי כי נענו לפנייה מספיק מומחים ואין צורך לחפש מועמדים נוספים. אולם חשיבות מיוחדת הייתה לקשר שכבר נוצר עם רודולפינה ורודולף מנצל. באותה תקופה בני הזוג כבר היו מוכרים באירופה בזכות מחקריהם על התנהגות כלבים, עבודתם בגידול ובהכשרת כלבי שירות.
זמן קצר לאחר מכן הזמין יצחק בן־צבי, ממנהיגי היישוב ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל, את רודולפינה לבקר בארץ ישראל.
בשנת 1934 היא יצאה סוף־סוף לארץ ישראל וראתה במו עיניה את הארץ שעליה דיברה זמן רב כל כך — ושעבורה כבר הכשירה כלבים.
מנצל בחנה את הכלבים שפגשה בארץ ישראל באותה קפדנות שבה בחנה כלבים באירופה. לאחר שראתה את הכלבים שהביאו עמם אנשי גל העלייה החדש, כתבה:
״יש להצטער על זה שהכלבים שהובאו ארצה, שייכים לבעלים המתחשבים יותר עם היופי החיצוני של הכלב, מאשר עם מעלותיו הפנימיות. הכלבים הללו הם קטנים יותר מדי וחלשים.״
עבור מנצל זו הייתה שאלה עקרונית. כלב יכול היה להיות יפה, גזעי ומצליח בתערוכות, אך בעיניה לא היה בכך די: מעל הכול עניינו אותה בריאותו, אופיו, כושר העבודה שלו ויכולתו לבצע משימה מוגדרת.
במהלך הביקור נתקלה המומחית לכלבים, שכבר הייתה בעלת שם עולמי, בבעיה בלתי צפויה נוספת: לכלבנות המקצועית בעברית עדיין לא הייתה שפה משלה.
איך מדברים על כלבים בעברית?
רודולפינה לא רצתה להסתפק בכמה שיעורי אילוף — היא התכוונה להכין מדריך לאילוף כלבים בעברית.
אבל איך כותבים מדריך כזה כאשר למושגים מקצועיים רבים מעולם הכלבנות עדיין אין מונחים עבריים מוסכמים?
זמן קצר לאחר הגעתה נפגשה מנצל בהר הצופים עם הבלשן הנודע נפתלי הרץ טור־סיני. יחד היה עליהם להתמודד עם משימה יוצאת דופן: למצוא וליצור בעברית את המילים הדרושות כדי לדבר על אילוף ועל עבודה עם כלבים.
היום די משעשע לדמיין את הסצנה הזאת...
ירושלים החמה. האוניברסיטה העברית הצעירה. סביב שולחן יושבים בלשן ומומחית להתנהגות כלבים ומנסים להחליט איך צריכה להישמע הכלבנות המודרנית בעברית.
העבודה נמשכה גם בהמשך.
בחומרים משנת 1939 השתמר מעין מונומנט קטן לתקופה הזאת — מילון רב־לשוני של מונחים כלבניים. זה לצד זה מופיעים מונחים בעברית, בגרמנית וברוסית.
אבל רודולפינה לא הגיעה לארץ ישראל כדי להכין מילון. היא נסעה בין היישובים, הרצתה והעבירה קורסים לאנשים שנועדו לעבוד עם כלבי שמירה. בשנת 1937 הגיעו בני הזוג שוב לארץ ישראל: הפעילות נעשתה אינטנסיבית יותר, נפתחו קורסים לנוהגים ולמאלפים ונערכו הרצאות בפסיכולוגיה של בעלי חיים.
בהדרגה, רעיון שרק כמה שנים קודם לכן נראה לרבים מוזר חדל להיות תיאוריה בלבד. המצב בארץ ישראל נעשה מסוכן יותר ויותר, וכלב שמירה באמת היה יכול להציל חיי אדם.
1938
ובינתיים, באירופה, הסכנה כבר איימה על בני הזוג מנצל עצמם...
במרץ 1938 התרחש האנשלוס של אוסטריה — המדינה סופחה לגרמניה הנאצית. עבור יהודי אוסטריה משמעות הדבר הייתה החלת הרדיפות והחקיקה האנטישמית הנאצית גם עליהם.
דרכוניהם של בני הזוג מנצל הוחרמו. רודולף נעצר לזמן קצר. בביתם נערך חיפוש. העסק שלהם סומן כעסק יהודי. לבית המטבחיים נאסר למכור להם בשר עבור הכלבים.
לאחר מכן הגיעה הוראה לסגור את בית הגידול. את הכלבים היה צורך למכור או למסור. למרבה המזל, חלק מהספרים, המסמכים והרכוש כבר נשלחו קודם לכן לארץ ישראל.
לתקופה הזאת קשור סיפור כמעט בלתי ייאמן, המופיע בכמה מקורות מאוחרים יותר.
לפי אותם מקורות, לבני הזוג מנצל הוצעה אפשרות אחרת לגמרי: לעבור לגרמניה ולהמשיך לעבוד עם כלבים צבאיים. לפי אחת הגרסאות, אף נשלחה מכונית כדי לאסוף אותם, אך הם סירבו. מכר שלהם שמילא תפקיד בכיר ב־SS סייע, על פי המסופר, לבריחתם. הם הצליחו לעזוב את אוסטריה עם כלבים ספורים בלבד, ובשנת 1938 הגיעו לארץ ישראל המנדטורית.
יש להתייחס לפרטי הסיפור הזה בזהירות — הגרסאות המאוחרות שונות זו מזו.
אבל התוצאה ידועה בוודאות: בשנת 1938 עזבו רודולף ורודולפינה מנצל את אוסטריה — הארץ שבה עבר כמעט כל פרק חייהם הבוגרים המשותפים ושבה הקימו במשך שני עשורים בית גידול, בית ספר לאילוף ומרכז מחקר. הם הצליחו לקחת איתם רק כמה כלבים.
בסתיו, זמן קצר לפני ראש השנה, הגיעו לארץ ישראל.
להתחיל מחדש
מאחור נשארו הבית, בית הגידול, עשרות כלבים וכמעט עשרים שנות עבודה.
בארץ ישראל התיישבו בני הזוג מנצל תחילה ברמת יוחנן, ולאחר מכן בקריית מוצקין שליד חיפה. כאן הוקם המכון הארץ־ישראלי לחקר הפסיכולוגיה של הכלב ואילופו — Palestine Research Institute for Canine Psychology and Training.
השם נשמע מרשים. התנאים היו צנועים בהרבה.
אבל בני הזוג מנצל לא התכוונו רק לבנות מחדש את בית הגידול שאיבדו.
הם רצו להביא לכאן הרבה יותר — את הגישה השיטתית לגידול, לאילוף ולחקר התנהגות הכלבים, שהתפתחה באירופה בעשורים שקדמו לכך. רודולפינה הייתה הכוח המניע המרכזי בעבודה הזאת: היא התכוונה לבנות כאן כלבנות מודרנית כמעט מן היסוד, ולא רק ללמד כמה עשרות כלבים לשמור על יישובים.
היה צורך בנוהגים מיומנים. בתקנות גידול. בספר גידול. בתעודות יוחסין. במועדונים. בתערוכות. בשיפוט. בספרות מקצועית. במערכת לרישום כלבים. במילים אחרות — בכל מה שכבר התקיים באותה תקופה בעולם הכלבנות האירופי.
ומנצל ניגשה לבניית המערכת הזאת בקפדנות שאפיינה אותה.
כלב ללא עבר
אחת המשימות הראשונות הייתה הקמת ספר גידול. עבור כל כלב גזעי היה צורך לברר את מוצאו ולהכניס אותו לרישום. בהדרגה הופיעו תעודות יוחסין בעברית ובאנגלית; אחד המסמכים האלה נשמר ומתוארך לשנת 1946.
המספרים ממחישים היטב את קצב ההתפתחות:
בשנת 1939 היו רשומים בספר הגידול 591 כלבים.
בשנת 1943 — כבר 2,140.
בשנת 1946 — 3,300.
אבל המספרים אינם מספרים הרבה על אופייה של האישה שניהלה את העבודה הזאת. סיפור אחד עושה זאת היטב.
בתחילת שנות ה־40 נמסר לרודולפינה על המלטה של סקוטיש טריירים שהיה צורך לרשום. הליך שגרתי.
אלא שבבדיקת המוצא היא גילתה דבר מוזר: תעודת היוחסין שהוצגה עבור אם הגורים הייתה שייכת לכלבה אחרת.
מנצל החלה לבדוק את העניין. התברר שהבעלים הנוכחית קיבלה את תעודת היוחסין מגב' מילר מתל אביב. המסמך היה שייך למעשה לסקוטיש טרייר בשם Gaza, שהיה בבעלות בתה של גב' מילר, שנהרגה בתאונת דרכים.
לאחר מות בתה מסרה גב' מילר את תעודת היוחסין לאישה אחרת. במכתב למנצל טענה שלא ידעה שהמסמך ישמש לאחר מכן כתעודת יוחסין של כלבה אחרת.
רודולפינה סברה שאין להפוך את הפרשה לשערורייה פומבית: לדעתה, פרסום הסיפור עלול היה לפגוע בכלבנות המאורגנת הצעירה בארץ. בתוך הארגון הכלבני, כמובן, לא ניתן היה להשתיק את המקרה — מוצא ההמלטה דרש הכרעה רשמית. אבל מנצל התנגדה בתוקף לכך שהסיפור ייצא מחוג האנשים שטיפלו בבירור ויהפוך לפרשה ציבורית.
במכתב מ־13 בנובמבר 1942, כאשר דנה במקרה עם עמיתיה, ביקשה שלא להפיץ את הסיפור:
“דעתי היא כי אין להחמיר במקרה הזה וכי יש לחסל אותו בלי נזיפה פומבית. בכל מקרה אבקש מכם להודיעני על מה בדעתכם לעשות. אני הייתי מונעת בכל אופן את התפשטות הדבר כי זה היה מזיק לספורט הכלבים הצעיר בארץ”
אבל בכל הנוגע לרישום בספר הגידול, רודולפינה לא הסכימה לפשרות: תעודת היוחסין שאינה שייכת לכלבה הוחרמה, והכלבה הוצאה מספר הגידול.
הכלבים מהמזבלה
הייתה גם בעיה אחרת: לא היו מספיק כלבים, והגזעים האירופיים שאיתם היו בני הזוג מנצל רגילים לעבוד — בוקסרים, רועים גרמניים ודוברמנים — התקשו לא פעם להתמודד עם החום, הטפילים המקומיים והמחלות.
רודולפינה נזכרה בכלבים שראתה כבר בביקוריה הראשונים בארץ ישראל. כלבי פאריה מקומיים חיו ליד יישובי אדם; אחרים חיו בקרבת מאהלים ועדרים בדואיים, וחלקם שמרו על אורח חיים כמעט חופשי לחלוטין באזורי המדבר. איש לא הגן עליהם מפני האקלים של הארץ — והם גם לא נזקקו להגנה כזאת. דורות של ברירה טבעית כבר עשו את העבודה.
לא היה פשוט להשיג כלבים כאלה למחקר. חלקם נאלצו להתפתות בעזרת מזון; מנצל יצאה לחפש אותם בנגב, לקחה גורים משגרים שמצאה וניסתה לביית כלבים בוגרים.
במקורות נשמר אפילו סיפורו של הכלב הפראי הבוגר הראשון שהצליחה ללכוד לאחר חודשים של ניסיונות. הוא קיבל את השם Dugma — דוגמה. בתחילה היה חשדן מאוד כלפי בני אדם, אך בתוך כמה שבועות התרגל למנצל עד כדי כך שיכול היה להתלוות אליה לעיר ואף לנסוע באוטובוס.
בין הכלבים שנחקרו היו גם כאלה שנמצאו קרוב הרבה יותר לערים — עד כדי כלבים שפותו במזון ליד מזבלה בפאתי תל אביב.
מנצל לא ראתה בהם סתם "כלבים משוטטים", אלא נציגים של אוכלוסיית כלבים מקומית ילידית, שהתקיימה באזור במשך דורות. רודולפינה בדקה את מזגם ואת יכולת הלמידה שלהם. עד סוף 1939 היא ערכה 235 מבחנים כאלה.
לא כל כלב התאים לעבודת שירות, וגם הרעיון הראשוני להחליף באמצעותם את גזעי העבודה האירופיים לא התממש במלואו: התברר שכלבים גזעיים שנולדו כבר בארץ ישראל הסתגלו לתנאים המקומיים הרבה יותר טוב מכלבים שהובאו ישירות מאירופה.
אבל העניין של מנצל באוכלוסייה המקומית לא נעלם. מתוך האוכלוסייה הזאת — כלבים שחיו באופן חופשי וכלבים שחיו לצד יישובים ועדרים בדואיים — בחרה מנצל בהמשך את בעלי החיים שהניחו את היסודות לגזע שהלך והתגבש: הכלב הכנעני — Canaan Dog.
כשהמלחמה החלה
באירופה התחוללה מלחמת העולם השנייה, והצבאות שוב נזקקו לכלבים. הפעם היו אלה הבריטים.
ערך מיוחד היה לכלבים המסוגלים לאתר מוקשים.
בני הזוג מנצל השתלבו בהכשרת כלבים עבור הכוחות הבריטיים במזרח התיכון.
עבור רודולפינה זו לא הייתה החלטה פשוטה. היא כבר ידעה שהשיטות שלימדה בעבר אנשי מקצוע באירופה משמשות כעת גופים נאציים. מאוחר יותר סיפרה עד כמה היה מכאיב לדעת שהידע שהעבירה לאנשים מופנה כעת נגד בני עמה.
כאשר פנו אליה השלטונות הבריטיים בבקשה להכין מאות כלבים לצבא, היא לא רצתה לקבל החלטה כזאת לבדה. מנצל חששה שהכלבים שתאמן עלולים לשמש בהמשך את השלטונות הבריטיים נגד האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. לכן, לפני שהסכימה לשתף פעולה, פנתה אל משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ודנה איתו בתנאי השתתפותה.
רודולפינה הסכימה להכשיר כלבים עבור הצבא הבריטי רק בתנאי שלא ישמשו נגד יהודים בארץ ישראל. השלטונות הבריטיים התחייבו לכך.
והכלבים יצאו למלחמה.
ובסופי השבוע — לתערוכת כלבים
כאן מקבל הסיפור תפנית מפתיעה: בזמן שבאירופה הפעילות הכלבנית כמעט נעצרה בשל המלחמה, בארץ ישראל היא המשיכה להתפתח.
נערכו תערוכות, הוקמו מועדונים והודפסו קטלוגים.
בשנת 1943 נערכה בהר הכרמל בחיפה כבר תערוכת הכלבים החמישית. הקטלוג הישן והמרופט שלה נשמר עד ימינו.
כשפותחים אותו, ההיסטוריה מפסיקה לפתע להיראות כמו צילום בשחור־לבן. בקטלוג מופיעים הגזעים והמשתתפים: 35 בוקסרים, איירדייל טריירים, רועים גרמניים, בורזוי, תחש, דוברמנים, פוינטרים, פודלים, סלוקים וסקוטיש טריירים.
יש בו מודעות של בתי גידול. פרסומות למוצרים. וגם קריאה:
הצבא זקוק לכלב שלך!
בחוברת קטנה אחת מתקיימות זו לצד זו שתי מציאויות: מצד אחד אנשים דנים בגידול, מציגים כלבים בזירה ומשווים אותם לטיפוס הגזע; מצד שני — הצבא זקוק לכלבים.
השנה היא 1943...
בשלב הזה מערכת הרישום כבר התבססה עד כדי כך שמתוך 169 הכלבים שהשתתפו בתערוכה בחיפה, 153 היו רשומים בספר הגידול. רק שישה־עשר לא היו רשומים. עבור רודולפינה זו הייתה עדות להתקדמות עצומה בהשוואה לתערוכות הראשונות.
הכלבנים מתחילים לריב
בשנת 1944 החל לצאת כתב העת "הכלבן". לכאורה, עוד סימן לכך שהכלבנות כבר הכתה שורשים.
אבל יחד עם כתב העת הופיע דבר נוסף, שמעיד אולי אפילו טוב יותר על כך שכבר נוצרה קהילה כלבנית בוגרת:
הכלבנים התחילו לריב.
הסניפים האזוריים לא מיהרו לשלם עבור הוצאת כתב העת, הקוראים התלוננו על איכות התרגום לאנגלית, ואנשי תערוכות וגידול התרעמו על כך שכלבי העבודה מקבלים יותר מדי מקום — והם מעט מדי.
בקיצור, עברו יותר משמונים שנה, וכמה ממאפייני חיי המועדונים השתנו מעט באופן מפתיע.
הכלבים של המדינה הצעירה
בשנים האחרונות של המנדט הבריטי נעשה שימוש הולך וגובר בכלבים מאומנים בידי כוחות ההגנה העצמית היהודיים — לשמירה, לאיתור חומרי נפץ ולמשימות נוספות.
בתצלומים מאמצע שנות ה־40 אפשר לראות קורסים לנוהגי כלבים של ההגנה בקריית מוצקין. רבים מהכלבים הם בוקסרים, צאצאי אותם קווים שבני הזוג מנצל שלחו או הביאו בעבר מאירופה.
בשנת 1948 פרצה מלחמת העצמאות.
היחידה הכלבנית יצאה לחזית.
הכלבים עקבו אחר עקבות, שמרו, חיפשו ונשאו מטענים. נשמרו תצלומים של נוהגים ומסמכים של כלבים בודדים — עד כדי פנקסי שירות של ממש.
ובשנת 1949, במצעד בתל אביב לציון סיום המלחמה, צעדו ברחובות גם הכלבנים עם כלביהם.
בתצלום ישן נראית שורת אנשים, ולצדם הכלבים.
באותו רגע חלפו רק קצת יותר מעשר שנים מאז ירדו רודולף ורודולפינה מנצל אל חופי ארץ ישראל כמעט חסרי כול.
חשוב להוסיף כי מלחמת העצמאות הייתה מבחן קשה למערכת הכלבנית הצעירה. כלבי שירות רבים נהרגו, היה מחסור במזון, ומגפת הכלבת גרמה לאבדות נוספות בקרב אוכלוסיית הכלבים. בני הזוג מנצל מסרו חלק ניכר מכלביהם ליחידות הכלבנים שהחלו לקום בצבא.
לאחר המלחמה פנתה רודולפינה מנצל לרשויות המדינה וקיבלה אישור מיוחד ותקציב לייבוא כלבים מאירופה, במטרה לשקם את התשתית הגידולית שנפגעה קשות.
במקביל המשיכה לפעול למען הכרה ממלכתית בכלבנות המעשית. מנצל הייתה שותפה להתפתחותן של יחידות הכלבנים בצבא ובמשטרה, עודדה את השימוש בכלבי רעייה ועסקה בהכשרת כלבי נחייה.
ניסיונה היה מבוקש גם ביישובי הספר. מנצל שימשה יועצת והדריכה את התושבים בעבודה עם כלבי שירות לצורכי שמירה. בהמשך אף הוקמה „הוועדה לייעול השמירה בעזרת כלבים מאולפים”, שפעלה בהשתתפות משרדי הביטחון, הפנים והחקלאות.
כך הפכה בהדרגה העבודה שבני הזוג מנצל החלו עוד לפני המלחמה כיוזמה מדעית וכלבנית לחלק מן המערכת הממלכתית.
אחרי המלחמה
הקמת מדינת ישראל לא הייתה הפרק האחרון בחייה של רודולפינה מנצל. היא הייתה בת חמישים ושבע — גיל שבו בהחלט יכלה להביט לאחור על כל מה שכבר הספיקה לעשות ולעצור. מאחוריה כבר היו קריירה אירופית, הגירה, הקמת מערכת כלבנית בארץ ישראל, עבודה עם ההגנה ועם הצבא הבריטי, ומלחמה.
אבל המדינה החדשה שינתה גם את המערכת שבני הזוג מנצל סייעו להקים. לאחר הקמת המדינה עברה הכלבנות המעשית והשימוש בכלבי שירות בהדרגה מן המערכת הפרטית של בני הזוג מנצל אל מסגרות הצבא, המשטרה ומשרדי הממשלה. תפקידה של רודולפינה השתנה: יותר ויותר היא פעלה כמומחית, יועצת ומרצה. למעשה, משטרת ישראל נאלצה להקים כמעט מאפס מערך משלה של כלבי שירות, ומנצל גויסה כאחת המומחיות המובילות בתחום. היא סייעה בבחירת הכלבים המתאימים, בהכשרת הנוהגים ובארגון עבודתו של המערך החדש.
שיתוף הפעולה הישיר עם המשטרה נמשך עד שנת 1950, ולאחר מכן הפנתה מנצל את עיקר פעילותה לפרויקטים אחרים.
בשנת 1949 הקימה רודולפינה בקריית חיים מכון להכשרת כלבי נחייה עבור אנשים עיוורים. לא רק הכלבים עברו שם הכשרה: בעליהם העתידיים למדו להתמצא ולנוע יחד איתם, לטפל בכלב ולהפוך יחד לצוות עבודה מלא. המכון פעל במשך כשני עשורים.
בשנת 1952 ביקרה במרכז הלן קלר — הסופרת והפעילה החברתית האמריקאית המפורסמת, שאיבדה את ראייתה ואת שמיעתה בילדותה המוקדמת. באותה תקופה היא כבר הייתה דמות בעלת שם עולמי במאבק למען זכויות אנשים עם מוגבלויות, ולכן ביקורה במרכז הישראלי הצעיר להכשרת כלבי נחייה היה אירוע יוצא דופן.
ראוי לציין שהעבודה עם כלבי נחייה לא הייתה תחום חדש שרודולפינה החלה לעסוק בו רק בשנים שלאחר המלחמה: בני הזוג מנצל עסקו בבחירת כלבים מתאימים ובהכשרתם ככלבי נחייה כבר באירופה בשנות ה־30.
עם זאת, רודולפינה לא נטשה לא את המחקר ולא את הכלבנות. היא המשיכה לכתוב, לחקור את התנהגות הכלבים ולעבוד עם האוכלוסייה המקומית שממנה הלך והתגבש הכלב הכנעני. בשנת 1962 החלה ללמד פסיכולוגיה של בעלי חיים באוניברסיטת תל אביב והייתה לאישה הראשונה שקיבלה שם דרגת פרופסור.
באוניברסיטת תל אביב לימדה מנצל באותה דרך שבה עבדה עם כלבים — באמצעות התבוננות. פרופ׳ הנס קרייטלר נזכר כי היא לימדה את הסטודנטים לא להסתפק בהסברים מוכנים להתנהגות בעלי חיים, אלא להתבונן היטב, להשוות ולחפש בעצמם את התשובות.
לצדה, לאורך רוב הדרך הזאת, היה רודולף.
בסיפור שלנו הוא נותר כמעט בהכרח בצלה של אשתו: רודולפינה היא שניהלה רבים מן הפרויקטים, הופיעה בציבור והפכה לדמות שכיום מזוהה יותר מכול עם ראשית הכלבנות בישראל. אבל עבודתם עם כלבים החלה כפרויקט משותף של בני הזוג.
רודולף, רופא במקצועו, השתתף במחקרים על התנהגותם וחוש הריח של כלבים, וכן בגידול ובאילוף, ורבות מן העבודות המדעיות והפופולריות פרסמו בני הזוג יחד. לאחר המעבר לארץ ישראל המנדטורית הוא המשיך לעבוד כרופא, ובמקביל נשאר שותפה של רודולפינה בפעילותם הכלבנית.
אף שרודולפינה הייתה הפנים הציבוריות של פעילות זו, העשייה המדעית של בני הזוג מנצל הייתה משותפת. מחקרים רבים פורסמו תחת שמותיהם של שניהם — **Rudolf und **Rudolphina Menzel. בגיליון ההנצחה של כתב העת "הכלב" מספטמבר 1973 אף ציינו בני דורם של בני הזוג כי לעיתים קשה להפריד בין עבודתו המדעית של האחד לזו של האחר. רודולף היה מעורב הרבה פחות בעבודת האילוף היומיומית ובפעילות הארגונית, אך לאורך השנים היה שותפה המדעי הקבוע של אשתו ושותף לכתיבת מחקריה.
היווצרותו של "הגזע הלאומי"
העבודה עם כלבי נחייה הייתה רק אחד התחומים שבהם עסקה רודולפינה בשנים שלאחר המלחמה. היא המשיכה לחקור התנהגות כלבים ולא שכחה את הכלבים המקומיים שסקרנו אותה עוד בשנותיה הראשונות בארץ ישראל.
אותם כלבי פאריה, שבעבר חיפשו ליד יישובים ומאהלים בדואיים ואף פיתו במזון ליד מזבלה בפאתי תל אביב, הפכו בהדרגה לבסיס של פרויקט גדול נוסף של מנצל. היא חקרה אותם, בחרה כלבים לגידול ותיארה את טיפוס הגזע הרצוי. כך, מתוך האוכלוסייה המקומית, הלך והתגבש הכלב הכנעני — Canaan Dog.
מנצל התעניינה בכלבים המקומיים לא משום שנראו אקזוטיים, אלא משום שכבר היו מותאמים לאקלים ולתנאי הארץ. היא ראתה בהם בראש ובראשונה אוכלוסייה תפקודית, שאפשר לחקור את תכונותיה, לבצע בה ברירה ולהשתמש בהן לצרכים מעשיים.
בשנת 1966 קרה דבר שכמה עשורים קודם לכן היה קשה אפילו לדמיין: תקן הגזע של הכלב הכנעני הוכר על ידי ה־FCI.
רודולפינה כבר הייתה בת שבעים וחמש.
כלב מקומי, שעוצב על ידי החיים בתנאי המזרח התיכון והתקיים במשך זמן רב כמעט לחלוטין מחוץ למערכת הגידול האירופית, הפך בעצמו לגזע מוכר רשמית בתוך אותה מערכת.
יש בכך כמעט סיום סמלי לאחד הקווים המרכזיים בחייה של רודולפינה מנצל: פעם היא הגיעה מאירופה לארץ ישראל והביאה עמה תפיסות של תקני גזע, תעודות יוחסין וגידול מאורגן; כעבור שנים נכנס אל עולם הכלבנות הבינלאומי כלב שמקורו בארץ הזאת.
השנים האחרונות
בסוף שנות ה־60 כבר היו מאחורי בני הזוג מנצל כמעט חמישים שנות עבודה משותפת עם כלבים.
הם התחילו בבוקסרים באוסטריה, ובמהלך חייהם עברו דרך תערוכות אירופיות ואילוף כלבי עבודה, הגירה, הקמת מערכת כלבנית בארץ ישראל, מלחמה והקמתה של מדינה חדשה.
רודולף נפטר בשנת 1970.
עבור רודולפינה הייתה זו לא רק פרידה מבעלה, שעמו חיה יותר מחצי מאה, אלא גם מהאדם שהיה לצדה עוד כשהסיפור כולו הסתכם בבוקסר אחד, בכמה ספרים על אילוף כלבים ובבית ליד לינץ.
היא האריכה ימים אחריו כמעט בשלוש שנים.
רודולפינה מנצל נפטרה ב־7 במאי 1973, בגיל 82.
המורשת של בני הזוג מנצל
בזיכרונותיהם של תלמידיה, מנצל כלל אינה מצטיירת כ״סבתא חביבה מעולם הכלבים״. היא הייתה תובענית, לעיתים חדה, ולא סבלה שטחיות. אך אותם אנשים עצמם זכרו גם את נכונותה יוצאת הדופן לחלוק את הידע שלה עם אחרים. במקום לספק תשובות מוכנות, היא עודדה את תלמידיה להתבונן, לבדוק ולחשוב בעצמם.
אולי הדרך הפשוטה ביותר לתאר את רודולפינה ורודולף מנצל היא לומר שהם "עמדו בערש הכלבנות הישראלית".
וזה נכון.
אבל מאחורי משפט כזה כמעט לא רואים דבר.
לא רואים את מוגלי הקטן מציית לפקודות בעברית בלב אוסטריה.
לא רואים את עשרות הבוקסרים סביב הבית בלינץ.
לא רואים את הצעירים היוצאים לארץ ישראל עם כלבים מאומנים.
לא רואים את רודולפינה ואת הבלשן בירושלים, יוצרים מילים עבור עולם הכלבנות בשפה שבה המילים האלה עדיין לא היו קיימות.
לא רואים את הכלבים שפותו במזון ליד המזבלה בפאתי תל אביב.
לא רואים את ספר הגידול הישן, שאליו נרשמו בזה אחר זה מאות הכלבים הראשונים, ואחר כך אלפים.
לא רואים את קטלוג התערוכה המרופט משנת 1943, שבו מודעות של מגדלים מופיעות לצד קריאה למסור כלב לצבא.
ולא רואים את שורת הכלבנים והכלבים במצעד של המדינה שכבר קמה.
כאשר הגיעו בני הזוג מנצל לארץ ישראל בשנת 1938, כבר היו כאן כלבים, מגדלים ובעלים, ואפילו מועדוני כלבים ותערוכות ראשונים. לכן לא יהיה נכון לומר שלפניהם לא הייתה כאן כלבנות.
אבל הם הביאו איתם משהו אחר — מערכת.
גישה מדעית להתנהגות ולאילוף. גידול מאורגן. מוצא שניתן לאמת. ספרי גידול. הכשרה מקצועית לנוהגים. ספרות כלבנית. טרמינולוגיה. תפיסה של הכלב בעת ובעונה אחת כשותף לעבודה, כמושא למחקר מדעי וכפרי של גידול אחראי.
מתוך המורשת הזאת צמח חלק משמעותי מן הכלבנות המאורגנת בישראל.
אבל הדרך אל ההתאחדות הישראלית לכלבנות — Israel Kennel Club המודרנית עוד הייתה ארוכה.
אחרי בני הזוג מנצל יקומו מועדונים והתאחדויות חדשים, ארגונים ותיקים יריבו, יתפצלו ושוב יתאחדו, ומתוך המערכת הסבוכה למדי של עולם הכלבנות הישראלי תצמח בהדרגה ההתאחדות הכלבנית הלאומית שאנו מכירים כיום.
אבל זה כבר סיפור אחר.
==================================================
התמונות נלקחו מארכיונים פתוחים:
Rudolf and Rudolphina Menzel Collection — Leo Baeck Institute / Center for Jewish History
תצלומי המסמכים צולמו על ידי יגאל פרדו ואושרו לשימוש על ידי איתן הנדל — שופט תערוכות ומרצה שלי בקורס "מבוא לכלבנות".
