כלבים במלחמה: איך הקורגים שרדו את מלחמת העולם השנייה

כשמדברים על כלבים בזמן מלחמות העולם, נזכרים בדרך כלל באלה שנמצאו לצד בני האדם בחזית. כלבים חיפשו פצועים, העבירו הודעות, שמרו על מתקנים צבאיים, שימשו ככלבי קשר וכקמעות של יחידות. תצלומים שלהם נשמרו בארכיונים צבאיים, וחלק מהסיפורים הפכו כמעט לאגדות.

אבל המלחמה שינתה את עולם הכלבים גם הרחק מקווי החזית.

תערוכות כלבים הופסקו. מגדלים יצאו לשירות צבאי או נאלצו לעזוב את בתיהם. נסיעה אל כלב הרבעה שנבחר מראש יכלה להפוך לבלתי אפשרית. התחבורה בין ערים ומדינות שובשה והוגבלה, ובתנאים של מחסור במזון, עצם החזקתם של כלבים רבים הפכה לבעיה. זיווגים מתוכננים לא התקיימו, בתי גידול צמצמו את מספר הכלבים, וכלבי רבייה בודדים — ולעיתים קווי דם שלמים — נעלמו מתוכניות הרבייה.

לאחר המלחמה היה אפשר להגדיל שוב את מספר הכלבים. אבל לשחזר קו דם שאבד היה קשה הרבה יותר — ולעיתים בלתי אפשרי.

ההיסטוריה של שני גזעי הקורגי ממחישה היטב מה עלול לקרות לגזע כאשר התפתחותו נקטעת לפתע בידי אסון היסטורי גדול. הפמברוק והקרדיגן קיבלו מעמד של גזעים נפרדים רק חמש שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אך הגיעו אל המלחמה במצב שונה לחלוטין.

ואת תוצאותיהן של אותן שנים ספורות אפשר לראות באילנות היוחסין שלהם עד היום.

מלחמת העולם הראשונה: כששני גזעי הקורגי עדיין לא היו קיימים

מלחמת העולם הראשונה כבר הראתה למגדלים באירופה עד כמה שברירי יכול להיות עולם הכלבנות המאורגנת.

המלחמה שיבשה קשרים בינלאומיים, עצרה תערוכות ותוכניות רבייה רבות ושינתה את חייהם של בתי גידול. עבור גזעים אירופיים קטנים, אובדן של אפילו מספר קטן של כלבי רבייה היה עלול להביא להיעלמותו של חלק משמעותי מהמאגר הגנטי הזמין.

אבל אי אפשר לספר בנפרד על גורלם של הפמברוק והקרדיגן במלחמת העולם הראשונה, מסיבה פשוטה: במובן הכלבני המודרני, שני הגזעים האלה עדיין לא היו קיימים.

כלבי חווה ולשיים מטיפוסים שונים, שמהם התפתחו בהמשך הפמברוק והקרדיגן, כמובן כבר חיו בוויילס. אולם ההכרה הרשמית ב-Welsh Corgi מצד ה-Kennel Club הבריטי הגיעה רק בשנות ה-20 של המאה הקודמת. במשך זמן מה שני טיפוסי הקורגי עדיין נרשמו והוצגו יחד בתערוכות, ולעיתים אף הוכלאו זה עם זה.

לכן המלחמה שהשפיעה בצורה החזקה ביותר על ההיסטוריה של הקורגי המודרני החלה עשרים שנה מאוחר יותר — כמעט מיד לאחר ששני הגזעים נפרדו סופית.

1934: קורגי אחד הופך לשניים

את סיפור ההפרדה בין הפמברוק לקרדיגן סיפרנו בהרחבה ב-מאמר נפרד. כאן חשובה נקודה אחת: ההיסטוריה העצמאית של שני הגזעים החלה זמן קצר מאוד לפני מלחמת העולם השנייה.

בשנת 1934 הכיר ה-Kennel Club הבריטי בפמברוק ובקרדיגן כגזעים נפרדים, ואת כלבי ה-Welsh Corgi הרשומים שהיו קיימים באותה עת היה צורך לחלק בין שני ספרי גידול חדשים.

240 כלבים סווגו כפמברוקים, ורק 59 כקרדיגנים.

בשנים הבאות הפער נעשה בולט עוד יותר.

הפמברוק צבר פופולריות במהירות, וב-1938 מספר הרישומים התקרב לאלף.

לעומתו, הקרדיגן נשאר גזע קטן. בשנת 1939 נרשמו 58 כלבים בלבד — כמעט בדיוק אותו מספר שסווג כקרדיגנים בעת הפרדת הגזעים חמש שנים קודם לכן.

אבל אפילו המספרים האלה יוצרים רושם אופטימי מדי לגבי המגוון הגנטי של הקרדיגן: חמישים ותשעה כלבים אינם חמישים ותשעה מייסדי גזע שאינם קרובי משפחה.

ה-Cardigan Welsh Corgi Association מציינת את הזכר Bob Llwyd כאחד המייסדים המרכזיים של האוכלוסייה המוקדמת. שמו מופיע באילנות היוחסין של כל אלופי האגודה בשנים 1928–1939, למעט שניים. במקרה אחד הורי הכלב לא היו רשומים, והכלב השני היה Ch. My Rockin Mawer — שהיה חצי פמברוק.

כלומר, עוד לפני המלחמה היה הקרדיגן אוכלוסייה קטנה שאילנות היוחסין שלה כבר הצטלבו במידה רבה. בספטמבר 1939 נכנס הגזע הקטן הזה לעידן חדש, יחד עם הפמברוק שהיה כבר רב ממנו בהרבה.

התערוכה האחרונה לפני הפסקה ארוכה

ה-Welsh Corgi League נוסדה זמן קצר מאוד לפני המלחמה — בקיץ 1938. אחת ממייסדותיה הייתה תלמה גריי, בעלת בית הגידול המפורסם Rozavel.

תערוכת הגזע הראשונה של ה-League התקיימה בלונדון באביב 1939. מספר הפמברוקים הלך וגדל, הפופולריות של הגזע עלתה, הופיעו בעלים ובתי גידול חדשים, וטיפוס גזע מוכר החל להתגבש בהדרגה.

כעבור מספר חודשים פרצה המלחמה.

למרות זאת, ב-22 במאי 1940 הצליחה ה-Welsh Corgi League לקיים תערוכה נוספת.

בתואר Best in Show זכה Ch. Rozavel Red Dragon, שכבר היה בן שמונה.

כיום השם הזה מוכר בעיקר למי שמתחיל לחקור ברצינות אילנות יוחסין ישנים של פמברוקים. Red Dragon היה אחד מכלבי ההרבעה המשפיעים ביותר בתקופה המוקדמת של הגזע. ה-Welsh Corgi League מתארת אותו כזכר בעל כוח הורשה רב, שהשפיע בצורה ניכרת על קיבוע טיפוס הפמברוק.

באותו יום במאי הוא נכנס שוב לזירה וזכה בתערוכה.

...לתערוכה הבאה היה צריך לחכות עד לסיום המלחמה.

בזיכרונותיה כתבה תלמה גריי שלאחר תערוכת מאי הכתה המלחמה ב-League במלוא עוצמתה. הפעילות הרגילה של המועדון נפסקה למשך כמה שנים, וההיסטוריה של הגזע המשיכה להיכתב מחוץ לזירות התערוכה.

Rozavel משני צדי המלחמה

באותה תקופה כבר היה השם Rozavel מוכר הרבה מעבר לחוגי המגדלים הבריטיים.

בשנת 1933 רכש הדוכס מיורק, המלך לעתיד ג'ורג' השישי, גור מתלמה גריי עבור בנותיו, הנסיכה אליזבת והנסיכה מרגרט. היה זה Rozavel Golden Eagle, שבני המשפחה כינו Dookie.

הופעתו של קורגי במשפחת המלוכה תרמה רבות לפופולריות של הגזע. תצלומים של הנסיכות הצעירות עם הכלבים קצרי הרגליים והבלתי שגרתיים הופיעו בעיתונות, והפמברוק החל בהדרגה להפוך מכלב חווה ולשי לא מוכר במיוחד לגזע אופנתי.

אבל כלבי Rozavel לא הגיעו רק לבתים בריטיים. לפני המלחמה נשלחו כלבים של תלמה גריי גם למדינות אחרות, ובהן גרמניה.

ביוני 1940 כתבה גריי במגזין הבריטי Dog World על כלבים שמכרה בעבר לבעלים גרמנים ושכעת יכלה רק לתהות מה עלה בגורלם. ביניהם היא הזכירה שני קורגים שסופקו ליואכים פון ריבנטרופ — לשעבר שגריר גרמניה בבריטניה, ובאותה עת שר החוץ של גרמניה הנאצית.

כאשר הכלבים האלה נשלחו לבעליהם החדשים, זו הייתה עסקה בינלאומית רגילה בין מגדלת לקונה. כמה שנים מאוחר יותר מצאו את עצמן שתי המדינות משני צדי המתרס.

גורלם של שני הקורגים האלה אינו ידוע.

הקורגי מהצוללת הגרמנית

לסיפור הזה יש עוד פרק מוזר.

במהדורה שלאחר המלחמה של ספרה The Welsh Corgi: Pembrokeshire and Cardiganshire Types, נזכרה תלמה גריי בתצלום של צוות ספינת מלחמה בריטית עם כלב שהמלחים לקחו מצוללת גרמנית. לדברי גריי, הכלב היה הקמע של הצוות הגרמני ונראה כמו קורגי.

קורגים היו נדירים ביותר בגרמניה שלפני המלחמה. מאחר שידעה שהיא עצמה מכרה כלבים לריבנטרופ, תהתה גריי אם ייתכן שהקמע הימי יוצא הדופן היה צאצא של אותם כלבי Rozavel.

אין לנו תשובה. עד היום לא הצלחנו לזהות בוודאות את שם הכלב, את הצוללת שעליה היה או את אילן היוחסין שלו, ולכן הקשר לקורגים של ריבנטרופ נותר בגדר השערה של תלמה גריי בלבד.

אבל הסיפור עצמו ממחיש עד כמה רחוק כבר הספיקו להגיע נציגיו הראשונים של הגזע הצעיר: כלב שאבותיו אולי רעו בקר בוויילס יכול היה למצוא את עצמו כקמע של צוללת גרמנית — ולאחר מכן להגיע לידי מלחים בריטים.

האם אותו כלב מסתורי באמת היה צאצא של Rozavel? כנראה שלעולם לא נדע.

קורגים במלחמה

וזה לא היה הסיפור היחיד מסוגו.

בשנת 1944 שלח קצין בצי האמריקאי, ששהה באפריקה, הביתה גור Welsh Corgi בן ארבעה חודשים, ששימש קודם לכן כקמע של יחידה בצי ארצות הברית.

הגור קיבל מתנה יוצאת דופן לדרך: “medicine man” מקומי הכין עבורו קולר אדום עם שקיק קטן מעור לטאה. בתוכו היה juju — קמע שנועד להגן על הכלב מפני נחשים ורוחות רעות. עבור אותו קורגי, המלחמה למעשה הסתיימה: הוא יצא למסע מעבר לאוקיינוס אל בית אמריקאי.

סיפורים כאלה מזכירים לנו שכלבים אכן ליוו בני אדם לאורך כל המלחמה — על ספינות, בבסיסים צבאיים וביחידות.

אבל לעתידם של הפמברוק והקרדיגן הייתה חשובה הרבה יותר שאלה אחרת: לא כמה קורגים נמצאו לצד אנשי צבא, אלא כמה קורגים המשיכו להיוולד בבית.

חמש שנים ששינו שני גזעים

המלחמה לא עצרה לחלוטין את הרבייה. גורים המשיכו להיוולד, חלק מבתי הגידול המשיכו לפעול, ובעלים שמרו על כלביהם וניסו שלא לאבד את הקווים שנוצרו בשנים הקודמות. עם זאת, מערכת הרבייה הרגילה שובשה קשות.

ה-Welsh Corgi League כותבת במפורש שהמלחמה עצרה את התערוכות ואת תוכניות הרבייה של הפמברוקים. לצד זאת מציין המועדון נסיבה חשובה: מאחר שהיה קל יחסית להחזיק כלבים קטנים, הצליחו המגדלים במאמציהם לשמר מספר קווים חשובים של הוולש קורגי.

לפמברוק סייע גודל האוכלוסייה שלו לפני המלחמה. בתחילת המלחמה כבר היה זה גזע רב יחסית, עם מספר בתי גידול פעילים וכלבי רבייה. ל-Red Dragon הייתה השפעה עצומה על הגזע, אבל עתידו של הפמברוק לא היה תלוי בקו יחיד ששרד.

מצבו ההתחלתי של הקרדיגן היה שונה. ה-Cardigan Welsh Corgi Association מתארת את תקופת המלחמה בפשטות רבה: מעט מאוד גורים נולדו, ולאחר המלחמה הגזע היה רחוק ממצב טוב.

ודווקא בתקופה הזאת נולד זכר שהשפעתו על הקרדיגן המודרני הייתה עתידה להיות עצומה.

Withybrook Brock: גור שנולד ב-1941

ב-2 במרץ 1941 נולד בבית הגידול Withybrook Ch. Withybrook Brock.

הוא הגיע מקווי קרדיגן מבוססים שכבר התקיימו לפני המלחמה. אביו היה Bussleton Chips — אחד מארבעת האחים Bussleton שמילאו תפקיד משמעותי בגידול קרדיגנים בשנות ה-30. דרך הענף הזה היה אילן היוחסין של Brock קשור לגרעין הרבייה המוקדם של הקרדיגן, שבו הייתה ל-Bob Llwyd השפעה עצומה.

Brock לא היה הקרדיגן היחיד שקו הדם שלו שרד את המלחמה. שרדו גם ענפים חשובים אחרים, ובהם קווים הקשורים ל-Drudwyn ול-Dialwr, ולאחר המלחמה מילאו מספר נקבות תפקיד חשוב בחיבור הקווים האלה בבתי גידול חדשים.

חשוב להדגיש זאת: הקרדיגן לא שוקם מכלב יחיד, אבל תרומתם של הכלבים ששרדו לא הייתה שווה.

ו-Brock הפך לדוגמה הבולטת ביותר לכך.

ה-Cardigan Welsh Corgi Association מכנה אותו כלב ההרבעה הגדול הראשון של הגזע: בין 1947 ל-1950 זכו שישה מבניו ובנותיו בתוארי אליפות, ובין 1949 ל-1957 זכו בתארים כבר שבעה-עשר מנכדיו.

צאצאיו היו לחלק מהבסיס של בית הגידול Kentwood, שעד סוף שנות ה-50 כבר העמיד שנים-עשר אלופי בריטניה. דרך זיווגים אחרים התפשטה השפעתו של Brock גם ל-Greenfarm, ל-Lisaye ולקווים רבים שבאו אחריהם.

הגזע התאושש, ובאותו זמן אילנות היוחסין שלו הלכו והצטלבו סביב מספר קטן יחסית של כלבים.

1945: הכלבנות חוזרת

לאחר סיום המלחמה החלו מועדוני הגזע הבריטיים לחזור לחיים רגילים במהירות מפתיעה. כבר בנובמבר 1945 קיימה ה-Southern Section Welsh Corgi League בלונדון את התערוכה הראשונה לאחר המלחמה. בשנת 1946 חזרו גם תערוכות הגזע הגדולות.

התערוכות הראשונות שלאחר המלחמה ממחישות היטב עד כמה שונה היה מצבם של שני הגזעים: בתערוכת האליפות הראשונה לאחר המלחמה של ה-Cardigan Welsh Corgi Association בשנת 1946 הוצגו רק 18 קרדיגנים, בעוד שבתערוכת האליפות הראשונה לאחר המלחמה של ה-Welsh Corgi League נכנסו לזירה 122 פמברוקים.

כמובן, המספרים האלה אינם משקפים את כלל אוכלוסיית הגזעים בבריטניה; מדובר רק בכלבים שהוצגו בתערוכות המסוימות האלה. אבל ההבדל בין 18 ל-122 ממחיש היטב עד כמה שונה היה מצבם של שני הגזעים בשנים הראשונות שלאחר המלחמה.

שני הגזעים שרדו את אותה מלחמה, אבל אחד חזר לזירה עם יותר ממאה כלבים, והשני — עם שמונה-עשר בלבד.

להציל גזע — ובאותו זמן לצמצם אותו

שיקום מספר הכלבים לאחר המלחמה אינו מחזיר בהכרח את המגוון הגנטי שהיה לגזע קודם לכן. כאשר אוכלוסיית הרבייה מצטמצמת בחדות, המגדלים נאלצים לעבוד עם הכלבים והקווים שנותרו — ותרומתם של הכלבים האלה לדורות הבאים כמעט אף פעם אינה שווה.

לכלבי הרבעה מוצלחים יכולה להיות השפעה גדולה במיוחד. אם זכר מתאים לטיפוס הרצוי של הגזע ומעביר את תכונותיו לצאצאיו באופן עקבי, משתמשים בו בבתי גידול שונים. לאחר מכן נכנסים לתוכניות הרבייה בניו ובנותיו, ובהמשך נכדיו וניניו. בהדרגה מתפזרים צאצאיו של כלב אחד בין בתי גידול רבים ונתפסים כנציגים של קווים שונים. אבל כאשר הקווים האלה נפגשים שוב בזיווגים מאוחרים יותר, אותו אב קדמון מתחיל להופיע באילן היוחסין של כלב אחד בכמה ענפים שונים.

זה בדיוק מה שקרה עם Withybrook Brock. השפעתו התפשטה באוכלוסיית הקרדיגנים שלאחר המלחמה במהירות כזאת, שכבר באילנות היוחסין של כמה כלבים מתחילת שנות ה-50 הוא מופיע מספר פעמים דרך צאצאים שונים. בכל דור נוסף גדל מספר ההצטלבויות האלה.

המתמטיקה הבסיסית של אילן יוחסין פשוטה: לכלב שני הורים, ארבעה אבות קדומים בדור השני — שתי סבתות ושני סבים — שמונה בדור השלישי, שישה-עשר ברביעי, ומכאן המספר התאורטי ממשיך להכפיל את עצמו. אבל באוכלוסייה קטנה וסגורה, כל המקומות האלה אינם יכולים להתמלא ללא סוף בכלבים שונים. אילנות היוחסין מצטלבים, ואותם אבות קדומים מופיעים שוב ושוב — לעיתים בעשרות או מאות מסלולים שונים, ובעומק רב אף באלפים.

את היקף התופעה ממחיש היטב Brock, שאותו מביא הגנטיקאי Jerold Bell כדוגמה בחומרים של AKC Canine Health Foundation. באילן יוחסין טיפוסי של קרדיגן מודרני נמצא Brock כבר רחוק מאוד — הופעתו הראשונה היא בערך בדור הארבעה-עשר — ובמבט ראשון אב קדמון רחוק כל כך עלול להיראות חסר חשיבות רבה.

אבל אם עוקבים לא אחר שרשרת מוצא אחת אלא אחר כל ענפי אילן היוחסין, מתקבלת תמונה שונה לחלוטין. לפי הערכתו של Bell, Withybrook Brock תופס בממוצע יותר מ-500,000 מקומות באילן היוחסין של קרדיגן מודרני, ותרומתו הגנטית הכוללת מוערכת בכ-25%.

חצי מיליון ההופעות האלה אינן אומרות שקרדיגנים זווגו שוב ושוב עם קרובי משפחה מדרגה קרובה דור אחר דור, או שמגדלים ניסו במכוון לרכז את הגזע סביב זכר אחד. תרומתו העצומה של Brock נוצרה בהדרגה: צאצאיו התפזרו בין בתי גידול שונים, הקווים שלהם המשיכו להתפתח, וכעבור דורות נפגשו שוב ושוב.

כך יכולות ההשלכות של מספר קטן של כלבי רבייה ששרדו תקופה של צמצום חריף באוכלוסייה להישאר זמן רב אחרי שהמשבר עצמו הסתיים. עד שהגזע חוזר להיות רב במספרו, אילנות היוחסין שלו כבר נושאים תרומה בלתי פרופורציונלית של אותם כלבים שמילאו בעבר תפקיד מרכזי בשיקומו.

מדוע השפעתו של Brock הייתה כה עצומה

כשמסתכלים היום על המספרים, קל להסיק שהסיבה לתרומתו העצומה של Withybrook Brock ברורה: פשוט השתמשו בכלב הרבעה מוצלח יותר מדי. אבל הסבר כזה משאיר מחוץ לתמונה את הדבר החשוב ביותר — מצבו של הגזע שבו הוא נולד ושימש לרבייה.

הקרדיגן היה גזע קטן הרבה לפני הופעתו של Brock. כאשר הופרדו שני גזעי הקורגי בשנת 1934, רק 59 כלבים רשומים סווגו כקרדיגנים, ואילנות היוחסין שלהם כבר הצטלבו במידה רבה. השפעתם העצומה של Bob Llwyd ושל כלבי רבייה מוקדמים אחרים מראה שבסיס הרבייה של הגזע היה צר למדי עוד לפני מלחמת העולם השנייה. המלחמה צמצמה עוד יותר את אפשרויות הרבייה: מעט גורים נולדו, הקשרים הרגילים בין בתי גידול נפגעו, וחלק מקווי הרבייה לא המשיכו לדור הבא.

לכן לאחר המלחמה לא החלו המגדלים את השיקום מאוכלוסייה גדולה ומגוונת, אלא ממאגר מוגבל של כלבים ששרדו. בתנאים כאלה קיבל כלב הרבעה מוצלח חשיבות מיוחדת. Brock לא רק התאים לטיפוס הגזע הרצוי, אלא גם העביר את תכונותיו בהצלחה לצאצאיו. ילדיו זכו בתוארי אליפות ושימשו בעצמם בהיקף רחב לרבייה, ובהמשך נכנסו לתוכניות הרבייה גם הדורות הבאים של צאצאיו.

זו הייתה דרך מובנת לחלוטין לשקם גזע קטן. בפני המגדלים עמדה משימה מעשית — לשמר את הקרדיגן, להגדיל את מספרו ולקבע את טיפוס הגזע הרצוי. הכלים המודרניים להערכת מגוון גנטי לא עמדו לרשותם: אי אפשר היה לחשב קרבה גנומית בין זוג פוטנציאלי, לבחון את התפלגות הווריאנטים הגנטיים באוכלוסייה כולה או לעקוב בתוך שניות אחר אילן יוחסין לאורך עשרות דורות.

לכן אי אפשר להסביר את תרומתו העצומה של Brock לקרדיגן המודרני רק בכך שפעם "השתמשו בזכר אחד יותר מדי". היא הייתה תוצאה של כמה תהליכים יחד: אוכלוסייה קטנה וכבר קרובה מבחינה משפחתית לפני המלחמה, צמצום נוסף של הרבייה בתקופת המלחמה, מספר מוגבל של קווי רבייה ששרדו, והצלחתם של Brock וצאצאיו. ככל שהגזע התאושש, התפזרו הצאצאים האלה בין בתי גידול שונים, וכעבור כמה דורות החלו ענפיהם להיפגש שוב.

כתוצאה מכך, כלב שסייע לקרדיגן לצאת מהתקופה הקשה שלאחר המלחמה הפך במקביל לאחד האבות הקדומים המשותפים המרכזיים של הדורות הבאים. אין כאן סתירה, אלא מאפיין טיפוסי של שיקום אוכלוסייה קטנה וסגורה: בעלי החיים שבזכותם מצליחים להחזיר את מספר הכלבים בגזע מקבלים בהכרח תרומה גנטית בלתי פרופורציונלית לעתידו.

מדוע אצל הפמברוק זה קרה אחרת

גם לפמברוק היו אבות קדומים יוצאי דופן שהשפעתם התפשטה למספר עצום של כלבים בדורות הבאים.

אחד מהם כבר מוכר לנו מהתערוכה האחרונה של 1940 — Ch. Rozavel Red Dragon. הוא נולד בשנת 1932 והספיק להעמיד צאצאים רבים עוד לפני המלחמה. בניו וצאצאיו הרחוקים יותר מופיעים בקווים בריטיים מפורסמים רבים, וה-Welsh Corgi League מייחסת לו השפעה משמעותית על עיצוב טיפוס הפמברוק המוכר.

אבל אין לנו עבור Red Dragon מקבילה ישירה להערכת Brock — "חצי מיליון הופעות וכרבע מהמאגר הגנטי" — ולייחס לו מספר כזה רק כדי ליצור סימטריה יפה יהיה לא נכון.

ההבדל העיקרי בין שני הגזעים לא היה בשאלה האם היה בין אבותיהם כלב הרבעה בעל השפעה יוצאת דופן: כלבים כאלה היו גם אצל הפמברוקים וגם אצל הקרדיגנים. הרבה יותר חשוב היה מצבה של כל אוכלוסייה בתחילת המלחמה.

בשנת 1938 נרשמו בבריטניה 975 פמברוקים ורק 78 קרדיגנים. בתוך שנים ספורות מאז ההפרדה הרשמית בין הגזעים הפך הפמברוק לרב הרבה יותר, וגם מספר בתי הגידול שעסקו בו גדל. לכן אפילו בזמן המלחמה, כאשר עבודת הרבייה הרגילה נפגעה קשות, נותרו למגדלים יותר כלבים ויותר קווים שיכלו להמשיך לדורות הבאים.

הקרדיגן פגש את אותו משבר היסטורי עם אוכלוסייה קטנה בהרבה וכבר קרובה במידה משמעותית. עבור גזע כזה, אובדן או הפסקה של אפילו כמה קווי רבייה היו בעלי משקל גדול הרבה יותר, ותרומתם של הכלבים שצאצאיהם המשיכו לשמש ברבייה לאחר המלחמה נעשתה בהכרח בולטת יותר.

כך עברו שני גזעים, שרק זמן קצר קודם לכן נשאו את השם המשותף Welsh Corgi, את אותן שנות מלחמה עם עתודות שונות מאוד. המלחמה שיבשה את התפתחותם של שניהם, אבל החותם ארוך הטווח שהשאירה באילנות היוחסין שלהם היה שונה.

Susan: קו נוסף שהחל בזמן המלחמה

בזמן שהקרדיגן עבר את אחת התקופות הקשות בתולדותיו, המשיכו להיוולד בזמן המלחמה פמברוקים שנועדו להשאיר חותם משמעותי בגזע. המפורסמת שבהם הייתה Susan, שניתנה לנסיכה אליזבת במתנה ליום הולדתה השמונה-עשר בשנת 1944.

באותה תקופה כבר היו הקורגים חלק מחיי משפחת המלוכה במשך שנים. עוד בשנות ה-30 רכש אביה של אליזבת, המלך לעתיד ג'ורג' השישי, את הפמברוק Dookie עבור בנותיו, ובהמשך הצטרפה למשפחה גם Jane. אבל ל-Susan היה מקום מיוחד בסיפור הזה: היא כבר הייתה הכלבה האישית של אליזבת, וממנה החל קו הפמברוקים שהמלכה לעתיד שמרה במשך עשרות שנים.

Susan נולדה בעיצומה של המלחמה, כאשר תערוכות הכלבים בבריטניה כמעט נפסקו, נסיעות וזיווגים היו קשים יותר, והחזקת כלבים דרשה מאמץ נוסף. ובכל זאת, סיפורה מראה צד אחר בגורלו של הפמברוק באותן שנים. הגזע לא נמלט מהשלכות המלחמה, אבל האוכלוסייה הגדולה יותר שהייתה לו לפניה אפשרה לשמר מספר גדול בהרבה של קווי רבייה שהמשיכו להתפתח לאחר 1945.

בהמשך הפכו צאצאיה של Susan אולי למשפחת הפמברוקים המפורסמת בעולם בזכות הקשר שלהם למלכה אליזבת השנייה. אבל לסיפור שלנו חשובה נקודה אחרת: Susan לא הייתה אב קדמון יחיד שסביבו היה צורך לשקם את הגזע. הקו שלה היה אחד מקווים רבים שהמשיכו לאחר המלחמה.

וכאן בולט במיוחד ההבדל בין שני הקורגים. Brock ו-Susan נולדו כמעט באותה תקופה — בשנים 1941 ו-1944 — אבל נכנסו להיסטוריה שלאחר המלחמה של גזעיהם בדרכים שונות לחלוטין. Brock הפך לאחד האבות הקדומים המרכזיים של אוכלוסיית הקרדיגנים הקטנה, בעוד שהקו של Susan התקיים בתוך אוכלוסיית פמברוקים גדולה בהרבה. המלחמה נגעה בשני הגזעים, אבל מרחב האפשרויות שהיה להם לשיקום בהמשך היה שונה מאוד.

המלחמה משנה לא רק את המספרים

נדמיין גזע היפותטי שבו קיימים לפני המלחמה שישה קווים עצמאיים יחסית: A — B — C — D — E — F.

לאחר המלחמה נשארים נציגים לרבייה רק בשלושה מתוך השישה — A, B ו-C — וגם התרומה שלהם אינה שווה:

• מ-A מגיעים בדורות הבאים חמישים כלבי רבייה.

• מ-B — עשרה.

• מ-C — שניים.

עשרים שנה לאחר המשבר יכול הגזע שוב למנות אלפי כלבים. זירות התערוכה מלאות, מאות המלטות נולדות מדי שנה, בתי גידול חדשים מופיעים והגזע מתפשט למדינות שונות. מבחינת מספר הכלבים, כבר אין דבר שמזכיר את התקופה שבה קיומו היה תלוי במספר קטן של בעלי חיים ששרדו והמשיכו ברבייה.

אבל שיקום המספרים אינו משחזר את המגוון הגנטי שהיה קודם לכן. אם במהלך המשבר נעלמו קווים מסוימים — D, E ו-F בדוגמה שלנו — ואחרים המשיכו רק דרך מספר קטן של כלבים, כמו B ו-C, כל הדורות הבאים יהיו צאצאים של אותו מאגר מוגבל של אבות קדומים. מספר הכלבים הולך וגדל, אבל ענפי אילן היוחסין שאבדו אינם חוזרים יחד עם גידול האוכלוסייה.

זוהי המשמעות של צוואר בקבוק גנטי: אוכלוסייה מצטמצמת תחילה בחדות ולאחר מכן גדלה מחדש, אבל רק חלק מהמגוון הגנטי שהיה בה קודם עובר דרך התקופה הצרה הזאת. עשרות שנים מאוחר יותר יכול הגזע להיראות רב ומשגשג, ובכל זאת להיות אחיד הרבה יותר מבחינה גנטית מכפי שהיה לפני המשבר.

לכן אלפי כלבים מודרניים מגזע מסוים אינם מעידים בהכרח על מאגר גנטי עשיר באותה מידה. לא חשוב רק כמה כלבים חיים כיום, אלא גם מכמה אבות קדומים ובאמצעות כמה קווים ששרדו שוקמה האוכלוסייה הזאת.

כל זה נשמע מופשט למדי, עד שפותחים אילן יוחסין של כלב מודרני ומנסים להתקדם בו לאחור. החלטנו לעשות זאת עם Eevee שלנו — Sababa Shire Elizabeth Eevee, שנולדה בשנת 2021 — ולבדוק אם נצליח להגיע לאחד הכלבים שעליהם דיברנו במאמר. והתברר ש-Ch. Rozavel Red Dragon המפורסם מופיע באילן היוחסין שלה יותר מפעם אחת: אפשר להגיע אליו הן מצד האם והן מצד האב. בענף אחד מצד האם הוא נמצא בדור ה-23, ובאחד הענפים מצד האב — בדור ה-24. כבר בבדיקה ידנית של אילן היוחסין מצאנו לפחות ארבעה מסלולים שונים המובילים מ-Eevee אל Red Dragon, וחלקם עוברים דרך בתי גידול שונים לחלוטין ונפגשים מחדש רק לאחר דורות רבים.

הדוגמה הזאת ממחישה היטב מה משמעות הופעתו החוזרת של אב קדמון רחוק באוכלוסיית גזע סגורה. כמעט תשעים שנה מפרידות בין Eevee ל-Red Dragon, ובכל זאת שמו מופיע בחלקים שונים של אילן היוחסין שלה — לא כרישום היסטורי יחיד, אלא כאב קדמון משותף למספר קווים.

את אותו ניסוי עשינו עם Tory שלנו — Sababa Shire Karma Vic Tory, שנולדה בשנת 2024 — וניסינו להגיע אל Withybrook Brock. לא היה צורך לחפש זמן רב: כבר בבדיקה ידנית של אילן היוחסין מצאנו לפחות שישה מסלולים שונים המובילים מ-Tory אל Brock, והוא מופיע משני צדי אילן היוחסין שלה. שניים מהמסלולים שמצאנו עוברים מצד האב וארבעה נוספים מצד האם. בהתאם לענף שנבחר, Brock נמצא בערך בדורות 14–17 מ-Tory. ואם ממשיכים עוד יותר לאחור, אילן היוחסין מתחיל להתכנס אל גרעין הרבייה המוקדם יותר של הגזע: Bob Llwyd מופיע בו שוב ושוב, ולא רק דרך Brock אלא גם בענפים אחרים.

זהו הקו מצד אביה של Tory. את הקו מצד האם אפילו לא ניסינו להכניס לתרשים שאפשר איכשהו להבין :)

כך הופכים סיפורה של אוכלוסיית הקרדיגנים הקטנה לפני המלחמה, צוואר הבקבוק הגנטי בתקופת המלחמה וההשפעה העצומה של כלבי רבייה בודדים למשהו שאפשר לראות ממש באילן היוחסין של כלבה שנולדה יותר משמונים שנה מאוחר יותר.

למה ההיסטוריה הזאת חשובה גם היום

למגדל המודרני עומדים לרשותו הרבה יותר כלים מכפי שהיו לאנשים ששיקמו גזעים לאחר מלחמת העולם השנייה. כיום אפשר לעקוב אחר אילן יוחסין לאורך עשרות דורות, לחשב מקדם רביית קרובים, להעריך את מידת הקרבה בין בני זוג פוטנציאליים, להשתמש ב-בדיקות גנטיות, והמרחק בין בתי גידול במדינות שונות כבר אינו מכשול כפי שהיה לפני שמונים שנה.

כל הכלים האלה עוזרים לנהל בצורה מושכלת יותר את המגוון הגנטי שנשאר בגזע — אבל הם אינם יכולים ליצור מחדש מגוון שכבר אבד. אם קו רבייה מסוים נקטע, ויחד עם נציגיו האחרונים נעלמו מהאוכלוסייה וריאנטים גנטיים מסוימים, הגדלת מספר הכלבים בגזע לא תחזיר אותם.

לכן אילנות יוחסין ישנים הם הרבה יותר מרשימות של שמות כלבים שמתו לפני שנים רבות. השמות החוזרים בהם מאפשרים לראות כיצד נוצרה האוכלוסייה המודרנית: אילו כלבי רבייה זכו להשפעה גדולה במיוחד, אילו קווים המשיכו ואילו נעלמו, עד כמה בחופשיות עברו כלבים בין בתי גידול שונים, ואילו תקופות של ירידה חדה במספרים עבר הגזע. לפעמים הסיבות לשינויים האלה נמצאו בתוך עולם הכלבנות עצמו, ולפעמים הן נקבעו בידי אירועים שלא היו תלויים בו כלל.

ההיסטוריה של הפמברוק והקרדיגן בזמן מלחמת העולם השנייה ממחישה זאת היטב. שני גזעים קרובים עברו את אותן שנות מלחמה, אבל הגיעו אליהן עם מספרים שונים ועם עתודות שונות של מגוון גנטי. לאחר המלחמה שניהם חזרו לזירות התערוכה, החלו שוב לגדול ועם הזמן התפשטו ברחבי העולם. אבל התאוששות מספר הכלבים לא מחקה את מה שקרה לאוכלוסיות הרבייה שלהם בשנות ה-40.

עבור בני האדם הסתיימה מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. בהיסטוריה של גזעי הכלבים התבררו השלכותיה כארוכות הרבה יותר: הן נשארו בקווים שהצליחו לשרוד, בקווים שנעלמו לנצח ובאילנות היוחסין של הכלבים המודרניים, שבהם גם שמונה עשורים מאוחר יותר אנחנו עדיין פוגשים את שמותיהם של אותם אבות קדומים מעטים שדרכם הצליח הגזע להמשיך את סיפורו.