הכלב מקבל את פנינו ליד הדלת כאילו לא נעדרנו עשרים דקות, אלא כמה שנים. הוא הולך אחרינו מחדר לחדר, מתיישב לידנו ומניח את הראש על הברכיים שלנו. כשהוא מפחד, הוא מחפש אותנו, וכשאנחנו חוזרים — הוא שמח כל כך, שכמעט לא נשאר מקום לספק לגבי רגשותיו.
אנחנו קוראים לזה אהבה.
אבל אהבה היא מילה אנושית. איננו יכולים לשאול את הכלב מה הוא מרגיש ולקבל ממנו תשובה. לכן המדע מנסח את השאלה קצת אחרת: מה באמת קושר בין הכלב לאדם, ועד כמה הקשר הזה דומה למה שאנחנו מכנים היקשרות?
בעשורים האחרונים פיתחו חוקרים לא מעט דרכים לבדוק זאת. הם צפו בכלבים בזמן פרידה מבעליהם, בדקו כיצד התנהגותם משתנה בנוכחות אדם מוכר ואדם זר, מדדו הורמונים ורמות סטרס, חקרו קשר עין ואפילו השוו בין תכונות האישיות של כלבים ושל בעליהם.
והתברר שמאחורי המשפט המוכר "הכלב שלי אוהב אותי" מסתתר סיפור מעניין הרבה יותר.
הכלב לא רק למד לחיות לצד האדם. במשך אלפי שנים של היסטוריה משותפת, שני מינים ביולוגיים שונים פיתחו מערכת יחסים שבה פועלים מנגנונים הדומים באופן מפתיע לאלה התומכים בקשרים חברתיים בתוך המין שלנו.
הכול התחיל הרבה לפני הספות והרצועות
החוקרים עדיין דנים בשאלה מתי בדיוק החל ביות הכלב וכיצד נראו היחסים הראשונים בין בני האדם לאבותיו. אבל דבר אחד ברור: הכלב התפצל מהשושלת הזאבית הרבה לפני הופעתם של הגזעים המודרניים, ועבר לצד האדם דרך אבולוציונית ארוכה מאוד.
וייתכן שתהליך ההתקרבות בין אבות הכלבים לבני האדם כלל לא התחיל מכך שאנשים החליטו לאלף זאבים.
לפי אחת ההשערות, זאבים שהיו סובלניים יותר כלפי בני אדם החלו להתקרב למחנות אנושיים, שם יכלו למצוא שאריות מזון. בעלי חיים שפחדו פחות מבני אדם והגיבו אליהם בתוקפנות לעיתים רחוקות יותר קיבלו גישה למקור מזון חדש, ולכן ייתכן שהיה להם יתרון על פני פרטים זהירים יותר. בני האדם, מצדם, יכלו לגלות סובלנות רבה יותר כלפי בעלי חיים שהיה קל יותר לחיות לצדם.
כך הפכה בהדרגה היכולת לחיות לצד בני אדם ולתקשר איתם לאחת התכונות החשובות של הכלב העתידי.
כלבים מודרניים שונים מזאבים לא רק במראה החיצוני. השתנו גם מאפייני ההתפתחות והרבייה שלהם, התנהגותם, ומה שחשוב במיוחד לסיפור שלנו — יחסם לבני אדם. אפילו זאבים שגודלו בידי בני אדם ועברו סוציאליזציה אינטנסיבית אינם מתקשרים איתנו בכל המובנים כפי שעושים כלבים.
מעניין במיוחד להשוות בין גורי כלבים לגורי זאבים שגודלו מגיל צעיר מאוד במגע הדוק עם בני אדם. לכאורה, אילו היחס המיוחד של כלבים לבני אדם היה נוצר בעיקר בזכות סוציאליזציה, היינו מצפים שגם זאבים שגודלו בידי אדם יפתחו קשר דומה.
אלא שכבר בגיל ארבעה חודשים בערך התגלה ביניהם הבדל חשוב. גורי הכלבים הבחינו בין המטפל הקבוע שלהם לבין אנשים אחרים. לאחר פרידה הם ביקשו ליצור קשר דווקא איתו, וכאשר חזר הגיבו אליו אחרת מאשר לאדם זר. כלומר, התנהגותם לא הייתה תלויה רק בנוכחותו של אדם כלשהו, אלא גם בשאלה מי האדם שנמצא לידם.
אצל גורי הזאבים שגודלו בידי אדם החוקרים לא מצאו בררנות כה מובהקת. הם יכלו להיות מסוציאליזים היטב, לתקשר עם בני אדם ברוגע ולחפש עמם מגע, אך לא הפגינו כלפי המטפל שלהם יחס מיוחד באותה מידה בהשוואה לאדם זר. מגע הדוק עם בני אדם כשלעצמו לא הוביל להיווצרות אותו דפוס היקשרות שנצפה אצל כלבים.
מכאן עלה שמגע אינטנסיבי עם בני אדם לבדו אינו מספיק כדי ליצור את הקשר הבררני האופייני לכלבים. זה היה אחד הטיעונים לכך שאי אפשר להסביר את היחסים המיוחדים בין כלבים לבני אדם רק באמצעות חינוך והרגל. היכולת ליצור היקשרות בררנית לאדם קשורה, ככל הנראה, גם לשינויים שהתרחשו במהלך הביות.
הניסוי ששינה את האופן שבו אנו מסתכלים על ביות
בשנת 1959 החל הגנטיקאי הסובייטי דמיטרי בליאייב את הניסוי המפורסם בשועלי כסף, שאותו המשיכה במשך שנים רבות לודמילה טרוט.
עקרון הברירה היה פשוט להפליא: לרבייה נבחרו בעלי החיים שפחדו פחות מבני אדם והפגינו כלפיהם פחות תוקפנות.
במהלך הדורות אכן השתנתה התנהגות השועלים: הם החלו לחפש מגע עם בני אדם ברצון רב יותר. נוסף על כך, הופיעו אצלם בתדירות גבוהה יותר מאפיינים המוכרים אצל בעלי חיים מבויתים רבים: אוזניים שמוטות, זנבות מסולסלים, כתמים בפרווה, חרטום ולסתות קצרים ועדינים יותר. השינויים נגעו גם לפיזיולוגיה — בין היתר להתפתחות ולפעילות מערכת הרבייה.
הניסוי הפך לאחד הטיעונים הידועים ביותר לטובת רעיון "תסמונת הביות": ההשערה שברירה לטובת התנהגות רגועה וידידותית יותר יכולה להביא, במקביל, לשינויים במכלול שלם של תכונות אחרות.
אולם מחקרים מאוחרים יותר גרמו לחוקרים לבחון מחדש חלק מן המסקנות שהוסקו מן הניסוי המפורסם.
מחקר על ההיסטוריה של אוכלוסיית הניסוי הראה שהשועלים של בליאייב היו צאצאים של בעלי חיים שכבר גודלו במשך כמה עשרות שנים בחוות פרווה, ושחלק מן התכונות שיוחסו מאוחר יותר לברירה הניסויית הופיעו בשועלים כאלה עוד קודם לכן. לכן החוקרים ממשיכים לדון בשאלה האם אפשר לייחס את כל השינויים האלה ישירות לברירה לטובת ידידותיות כלפי בני אדם.
אבל ללא קשר לוויכוח סביב חלק מן הממצאים, הניסוי המחיש היטב כי ברירה מכוונת על פי התנהגות יכולה לשנות במידה ניכרת את יחסם של בעלי חיים לבני אדם בתוך מספר קטן יחסית של דורות. ואצל הכלב לא היו לכך כמה עשרות דורות ניסויים, אלא אלפי שנים של חיים משותפים איתנו.
אולי גם אנחנו עזרנו לכלבים להפוך לחמודים כל כך
אצל כלבים בוגרים נשמרו לא מעט תכונות המזכירות מאפיינים של זאבים צעירים. שימור של תכונות "ילדותיות" בבגרות נקרא פדומורפיזם. הוא יכול להתבטא במראה החיצוני — למשל בחרטום קצר יותר, בעיניים גדולות יחסית, בראש מעוגל יותר, בשיניים קטנות יותר, ואצל חלק מהכלבים גם באוזניים שמוטות. אבל לא מדובר רק במראה. מאפיינים פדומורפיים יכולים לכלול גם שימור בבגרות של צורות התנהגות האופייניות יותר לבעלי חיים צעירים: משחקיות, אוריינטציה חברתית גבוהה ונכונות לחפש קשר ותמיכה.
וכאן עולה שאלה מסקרנת: האם ההעדפות האנושיות יכלו להשפיע על אילו כלבים אנשים נטו יותר לבחור ולהשאיר לצדם?
בשנת 2013 עקבו ברידג'ט וולר ועמיתיה אחר כלבים בבתי מחסה וניתחו את הבעות פניהם. התברר שכלבים שהרימו לעיתים קרובות יותר את החלק הפנימי של הגבות — תנועה שגורמת לעיניים להיראות גדולות יותר ומעניקה לפנים הבעה "גורית" יותר — מצאו בעלים חדשים מהר יותר.
כמובן, בית מחסה מודרני אינו מודל לביות הזאב לפני אלפי שנים. אבל הניסוי ממחיש היטב מנגנון שיכול היה לפעול שוב ושוב: העדפות אנושיות מסוגלות להשפיע על גורלם של כלבים.
אנחנו בחרנו כלבים, וההעדפות שלנו שינו בהדרגה את הכלבים עצמם.
אבל האם זו היקשרות?
החלק המעניין ביותר מתחיל כשאנחנו מפסיקים להסתכל על הכלב כמין ומתחילים לבחון את היחסים בין כלב מסוים לאדם מסוים.
בפסיכולוגיה האנושית קיימת תיאוריית ההיקשרות, שאת יסודותיה הניח הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הבריטי ג'ון בולבי. הוא הציע שהשאיפה של ילד קטן להישאר בקרבת המבוגר המטפל בו אינה רק תוצאה של חינוך או הרגל, אלא מערכת התנהגות מולדת שהתפתחה במהלך האבולוציה. עבור ילד קטן וחסר ישע, הישארות בקרבת מי שמאכיל אותו, מגן עליו ומטפל בו הגדילה בפועל את סיכויי ההישרדות שלו.
בהמשך פיתחה הפסיכולוגית מרי איינסוורת' דרך לחקור היקשרות באופן ניסויי. היא צפתה בהתנהגותם של ילדים קטנים בסביבה לא מוכרת, במה שקורה כאשר האם יוצאת לזמן קצר, כיצד הילד מגיב לאדם זר וכיצד הוא מקבל את פני האם כשהיא חוזרת.
מחקרים אלה הצביעו על שני תפקידים חשובים במיוחד של האדם שאליו נוצרה היקשרות. כאשר הילד מפחד או נמצא במצוקה, הוא מחפש אצלו הגנה והרגעה — האדם הזה משמש עבורו "מקלט בטוח" (safe haven). במצב רגוע, נוכחותו מעניקה לילד ביטחון לחקור את הסביבה — ואז המבוגר משמש "בסיס בטוח" (secure base).
ובשלב מסוים שאלו החוקרים שאלה מפתיעה: האם אדם יכול למלא את אותם תפקידים גם עבור כלב?
כדי לבדוק זאת התאימו החוקרים את המבחן של איינסוורת' לכלבים. הכלב ובעליו נכנסו לחדר לא מוכר. לאחר מכן נכנס אדם זר, הבעלים יצא לזמן מה, הכלב נשאר בלעדיו, ולבסוף הבעלים חזר. החוקרים לא התמקדו בסימן התנהגותי אחד בלבד, אלא בחנו את התנהגות הכלב בכללותה: באיזו נכונות הוא חוקר את המקום החדש, האם הוא מחפש קרבה לבעליו, כיצד הוא מגיב לעזיבתו ומה הוא עושה כאשר הבעלים חוזר.
והתברר שעבור הכלב, הבעלים הוא הרבה יותר מסתם אדם מוכר אחד מני רבים. בנוכחות בעליהם הכלבים חשו בטוחים יותר וחקרו באופן פעיל יותר את החדר הלא מוכר. כאשר הבעלים יצא, התנהגותם השתנתה, וכאשר חזר הם ביקשו לחדש איתו את המגע. אדם זר לא הצליח להחליף את הבעלים באופן מלא.
התמונה הזאת הזכירה מאוד את מה שאיינסוורת' ראתה אצל ילדים קטנים. האדם שאליו הכלב נקשר יכול היה למלא גם עבורו את שני התפקידים המוכרים: להיות מי שהכלב מחפש את קרבתו במצב של מצוקה, ומי שבנוכחותו קל יותר להרגיש בטוח בסביבה לא מוכרת.
והיכולת הזאת אינה מוגבלת לקשרים שנוצרו בגורות. מחקרים על כלבים בוגרים מבתי מחסה גילו דבר מעניין במיוחד: כלבים מסוגלים ליצור היקשרות חדשה לאדם גם בבגרות. לאחר כמה מפגשים קצרים בלבד עם אותו אדם הם כבר החלו להבחין בינו לבין אחרים ולהפגין כלפיו התנהגות האופיינית להיקשרות שנמצאת בתהליך היווצרות.
כלומר, אדם יכול להפוך למיוחד עבור הכלב גם אם לא גידל אותו משבועות חייו הראשונים — היכולת ליצור איתנו קשרים חברתיים חדשים נשמרת גם בהמשך החיים.
מחקר עדכני מאוד המחיש עד כמה היכולת הזאת של כלבים יוצאת דופן. בשנת 2024 ערכו חוקרים את אותו מבחן לא רק עם כלבי בית, אלא גם עם חזירים מיניאטוריים שחיו אף הם במשפחות, גודלו כחיות מחמד והיו במגע רב עם בני אדם מגיל צעיר.
החזירים תקשרו ברצון עם בני אדם, אך הבעלים לא תפס עבורם את אותו מקום מיוחד שנמצא אצל הכלבים. כלבים נטו יותר ללכת לעבר הדלת אחרי בעליהם היוצאים, להמתין לחזרתם ולקבל את פניהם באופן שונה מזה שבו קיבלו אדם זר. אצל החזירים המיניאטוריים לא נמצא הבדל עקבי כזה בין הבעלים לבין אדם לא מוכר.
מכאן שעצם הגדילה לצד בני אדם אינה מספיקה כדי ליצור קשר מהסוג האופייני לכלבים. מחברי המחקר מציעים שהיכולת של הכלב ליצור היקשרות לאדם היא תוצאה של ההיסטוריה האבולוציונית הייחודית שלו ושל ברירה לטובת אינטראקציה הדוקה איתנו.
אבל ניסוי מוחשי במיוחד הגיע מאוחר יותר.
לפעמים מספיק שהאדם שלך פשוט נמצא לידך
בשנת 2013 החליטו החוקרים ליסה הורן, לודוויג הובר ופרידריקה ראנגה לבדוק האם עצם נוכחותו של הבעלים באמת עוזרת לכלב להרגיש בטוח יותר מול משימה חדשה.
הכלב הוכנס לחדר לא מוכר והוצגה בפניו חידה פשוטה למדי: היה עליו ללמוד להזיז מתקן מיוחד באמצעות הכפה או החרטום כדי לקבל חטיף שהוסתר בתוכו.
החוקרים רצו לדעת האם התנהגות הכלב תשתנה בהתאם לכך שבעליו נמצא לידו, ובהתאם לאופן שבו הבעלים מתנהג.
במצב אחד הבעלים תמך בכלב באופן פעיל — דיבר אליו ועודד אותו. במצב אחר הוא נשאר בחדר, אך ישב בשקט ולא עזר לו כלל. ובמצב השלישי הבעלים כלל לא היה בחדר.
לכאורה, אם מה שחשוב הוא העזרה והעידוד, היינו מצפים שהכלב יתמודד בצורה הטובה ביותר כאשר הבעלים מעודד אותו באופן פעיל. אבל התברר שמה שהיה חשוב הרבה יותר הוא עצם נוכחותו של הבעלים. הכלבים היו מוכנים להמשיך לעסוק במשימה הלא מוכרת זמן רב יותר כאשר בעליהם היה בחדר, ולא נמצא הבדל גדול בין עידוד פעיל לבין נוכחות שקטה.
כדי לוודא שלא מדובר פשוט בנוכחות של אדם כלשהו, החוקרים חזרו על הניסוי עם אדם זר. נוכחותו של הזר לא השפיעה על ההתמדה של הכלב כפי שהשפיעה נוכחותו של הבעלים.
הבעלים לא היה חייב לומר דבר, להדגים או לעזור. עצם נוכחותו של אדם מוכר ובעל משמעות גרמה לכלב להתמיד יותר מול משימה חדשה.
זה סיפק עדות נוספת לאפקט "הבסיס הבטוח": ליד האדם שאליו הוא קשור, קל יותר לכלב לחקור משהו לא מוכר ולנסות דברים חדשים.
ומה קורה כשהכלב מביט לנו בעיניים?
יש מאפיין נוסף ביחסים בין כלבים לבני אדם שקשה לבעלים שלא להבחין בו: כלבים מסתכלים עלינו.
הם לא רק עוקבים אחר הכיוון שאליו אנחנו הולכים. הם מחפשים את מבטנו, משתמשים בו באינטראקציה חברתית ומסוגלים לשמור איתנו על קשר עין.
כאשר כלב מביט בבעליו, לא מדובר רק בדרך לתקשר. קשר כזה יכול להיות מלווה בשינויים המתרחשים גם בגוף הכלב וגם בגוף האדם. אחד החומרים שעורר עניין מיוחד בקרב חוקרים הוא ההורמון אוקסיטוצין.
לעיתים קרובות מכנים אותו "הורמון האהבה", אבל הכינוי היפה הזה מצייר תמונה פשוטה מדי. אוקסיטוצין משתתף במערכת מורכבת המווסתת התנהגות חברתית ויצירת קשרים בין בני אדם. הוא ממלא תפקיד חשוב, למשל, ביחסים בין אם לילד, משתתף ביצירת קרבה בין בני זוג ומשפיע על האופן שבו אנו קולטים אותות חברתיים.
עם זאת, אוקסיטוצין אינו יוצר אהבה בפני עצמו. השפעתו תלויה במצב, ביחסים בין האנשים ובגורמים רבים נוספים. לכן מדויק יותר לדבר עליו לא כעל "הורמון האהבה", אלא כעל אחד המנגנונים הביולוגיים המשתתפים בקשרים חברתיים.
והתברר שהמנגנון הזה עשוי לפעול לא רק ביחסים בין בני אדם.
בשנת 2015 פרסמה קבוצת חוקרים יפנים בראשות מיהו נגסאווה מחקר שהתפרסם מאוד. החוקרים צפו באופן שבו כלבים מתקשרים עם בעליהם ומדדו את רמות האוקסיטוצין בשתן של הכלבים ושל בני האדם לפני האינטראקציה ואחריה. התברר שאצל בעלי כלבים שהביטו בהם זמן ממושך יותר, רמת האוקסיטוצין עלתה יותר לאחר האינטראקציה.
בחלק אחר של הניסוי ניתן לכלבים אוקסיטוצין דרך האף. לאחר מכן כלבות הביטו בבעליהן במשך זמן רב יותר, ואצל הבעלים עלתה רמת האוקסיטוצין לאחר האינטראקציה. אצל כלבים זכרים, לעומת זאת, החוקרים לא מצאו אפקט כזה.
החוקרים הציעו שבין אדם לכלב עשויה להתקיים מעין לולאת משוב חיובי בתיווך אוקסיטוצין: מבטו של הכלב מעורר תגובה פיזיולוגית אצל האדם, האדם מגיב באינטראקציה רבה יותר עם הכלב, וזו בתורה משפיעה על מצבו הפיזיולוגי של הכלב.
באופן סכמטי, הרעיון נראה כמעט כמו דו־שיח: הכלב מחפש את מבטו של האדם → הגוף האנושי מגיב → האדם מגביר את האינטראקציה עם הכלב → גם גופו של הכלב מגיב.
מעניין במיוחד שבקבוצת ההשוואה של הזאבים החוקרים לא מצאו קשר דומה בין המבט לבין רמת האוקסיטוצין של המטפל. החוקרים הציעו שבמהלך הביות השתלבו הכלבים במנגנון של אינטראקציה חברתית שאצל בני אדם משמש בראש ובראשונה לקשרים עם בני אדם אחרים.
ההשערה זכתה לתשומת לב עצומה, אך מחקרים מאוחרים יותר הראו שתפקידו של האוקסיטוצין ביחסים בין אדם לכלב מורכב יותר.
"הורמון האהבה" אינו מסביר אהבה
המחקר של נגסאווה עורר עניין רב, והרעיון של לולאת משוב המבוססת על אוקסיטוצין הפך במהירות להסבר פופולרי לקשר המיוחד בין אדם לכלב. אלא שמחקרים נוספים הראו שאי אפשר לצמצם את הקשר הזה לשרשרת פשוטה של "מבט — אוקסיטוצין — היקשרות".
אוקסיטוצין אכן משפיע על ההתנהגות החברתית של כלבים, אך התברר שהשפעתו תלויה מאוד בהקשר. ניסויים שונים הניבו תוצאות שונות בהתאם למין הכלב, למאפייניו האישיים, ליחסיו עם אדם מסוים ואפילו לתנאים שבהם נערך המחקר. מחקרים מסוימים מצאו הגברה של התנהגות חברתית לאחר מתן אוקסיטוצין, ואילו אחרים מצאו השפעה חלשה בהרבה או לא מצאו השפעה כלל.
גם תוצאות המדידות של רמות אוקסיטוצין טבעיות בזמן אינטראקציה בין אדם לכלב אינן חד־משמעיות. החוקרים משתמשים בשיטות שונות, וההורמון עצמו קשה למדידה ולפרשנות: עלייה בריכוזו אינה מעידה באופן אוטומטי על התחזקות ההיקשרות.
לכן האמירה הנפוצה שלפיה בזמן קשר עין הדדי בין אדם לכלב "מופרש אצל שניהם הורמון האהבה" מפשטת את המציאות יתר על המידה. אוקסיטוצין אכן משתתף באינטראקציות החברתיות בין כלבים לבני אדם, אך הוא רק אחד ממנגנונים רבים התומכים בקשר הזה.
ולמעשה, הדבר מתאים הרבה יותר לכל מה שאנחנו כבר יודעים על היקשרות אצל כלבים. היחסים עם הבעלים אינם מתבטאים במדד הורמונלי יחיד: הכלב מחפש את האדם הזה במצב של מצוקה, מרגיש בטוח יותר בנוכחותו, מבחין בינו לבין אנשים זרים ומשנה את התנהגותו בזמן פרידה ומפגש מחודש.
מה שאנחנו מכנים היקשרות אינו תגובה כימית אחת, אלא מערכת יחסים מורכבת בין שני יצורים חיים.
האם הכלב מרגיש את הסטרס שלנו?
בעלי כלבים רבים בטוחים שהכלב יודע היטב מתי האדם עצוב, מודאג או מתוח. אבל התחושה הסובייקטיבית של הבעלים עדיין אינה הוכחה מדעית.
בשנת 2019 החליטה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת לינשפינג בשוודיה לבדוק האם מצבו הרגשי של אדם יכול להיות קשור למצבו של כלבו לא רק במשך דקות או שעות, אלא לאורך חודשים.
במחקר השתתפו 58 זוגות של כלב ובעלים: 33 כלבי שלטי ו־25 בורדר קולי. כל הבעלים היו נשים. חלק מהכלבים היו כלבי משפחה רגילים, ואחרים התאמנו באופן קבוע והשתתפו בתחרויות אג'יליטי או משמעת. כך יכלו החוקרים לבדוק האם הקשר האפשרי נובע פשוט מהבדלים באורח החיים או ברמת הפעילות.
כדי להעריך סטרס לאורך זמן נלקחו פעמיים דגימות שיער מבני האדם ומהכלבים — בקיץ 2017 ובחורף 2018. בשיער נמדד ריכוז הקורטיזול, הורמון שרמתו משתנה בתגובה לעומס ולסטרס. בניגוד לבדיקת דם או רוק, שמשקפת במידה רבה יותר את מצב הגוף בנקודת זמן מסוימת, השיער צומח בהדרגה וצובר קורטיזול לאורך זמן. לכן אפשר להשתמש בו כדי לקבל הערכה של רמות הקורטיזול במהלך השבועות והחודשים שקדמו לבדיקה.
אבל החוקרים רצו לשלול הסבר פשוט יותר. אולי לאדם ולכלב יש רמות קורטיזול דומות פשוט מפני שהם פעילים יחד?
לכן במשך שבוע נשאו הכלבים חיישני פעילות מיוחדים. הבעלים דיווחו גם כמה הם מתאמנים עם הכלב, האם הם משתתפים בתחרויות וכיצד נראית שגרת היומיום שלהם. נוסף על כך מולאו שאלוני אישיות הן עבור הכלבים והן עבור בני האדם.
כאשר הושוו התוצאות התגלתה תבנית מעניינת: ככל שריכוז הקורטיזול בשיער של הבעלים היה גבוה יותר, כך נטה להיות גבוה יותר גם הריכוז בשיער של הכלב. הקשר נמצא בשתי תקופות המדידה — בקיץ ובחורף.
נראה שהקשר לא נבע רק מפעילות גופנית משותפת. לא רמת הפעילות הכללית של הכלבים ולא מספר האימונים השבועיים הסבירו אותו. הוא נמצא גם אצל כלבי משפחה וגם אצל כלבים שהתאמנו והתחרו באופן קבוע. אצל כלבות הקשר היה חזק יותר מאשר אצל זכרים, ובקרב כלבים שהתחרו — חזק יותר מאשר בקרב כלבי משפחה רגילים.
ניתוח האישיות העלה ממצא מעניין נוסף. אישיותו של הכלב עצמו הסבירה רק חלק קטן יחסית מרמת הקורטיזול בשיערו. לעומת זאת, כמה מתכונות האישיות של הבעלים — ובהן נוירוטיות, פתיחות לחוויות ומצפוניות — נמצאו קשורות לרמות הקורטיזול של הכלב.
לכן הציעו החוקרים שבזוגות האלה סביר יותר שהכלב משקף את רמת הסטרס ארוכת הטווח של האדם מאשר שהאדם משקף את הסטרס של הכלב. הם כינו את התופעה סנכרון בין־מיני ארוך טווח של רמות סטרס. אין פירוש הדבר שהכלב ממש "קורא את הקורטיזול" של בעליו. סביר יותר שבמהלך החיים המשותפים הוא נחשף שוב ושוב להתנהגותו של האדם, למצב רוחו, לתגובותיו ולאורח חייו — וכל אלה עשויים להשפיע גם על מצבו שלו.
אי אפשר להחיל אוטומטית את מסקנות המחקר על כל הכלבים: השתתפו בו רק שני גזעי רעייה ורק נשים כבעלים. ובכל זאת, האפשרות שמצביהם של האדם והכלב עשויים להיות קשורים לא רק ברגע מסוים של מתח, אלא לאורך חודשים, היא ממצא מרתק.
אנחנו חיים יחד בקִרבה כה גדולה, שהיחסים בינינו עשויים להשתקף לא רק בהתנהגות אלא גם בפיזיולוגיה.
האם כלבים באמת דומים לבעליהם?
אנחנו מרבים להבחין בדמיון בין כלב לבעליו — לפעמים במראה, לפעמים בהרגלים או בטמפרמנט. אבל האם דמיון כזה קיים גם מעבר לדמיון שלנו?
בשנת 2012 החליטו בורבאלה טורצ'אן ועמיתיה להשוות בין תכונות האישיות של כלבים ושל בעליהם. במחקר השתתפו כמה מאות זוגות מאוסטריה ומהונגריה.
אישיות בני האדם הוערכה באמצעות מודל "חמש התכונות הגדולות" (Big Five). המודל מתאר חמישה ממדים רחבים של אישיות: מוחצנות, נעימות, מצפוניות, פתיחות לחוויות ונוירוטיות — נטייה לחוות חרדה, מתח ורגשות שליליים בעוצמה רבה יותר. עבור הכלבים השתמשו החוקרים במערכת הערכה מותאמת, שנועדה לתאר מאפייני התנהגות יציבים ומקבילים.
כאשר השוו את תוצאות הבעלים והכלבים התגלה דמיון מסקרן: ככל שתכונה מסוימת הייתה בולטת יותר אצל האדם, כך נטתה תכונה מקבילה להיות בולטת יותר גם אצל כלבו. קשרים כאלה נמצאו בכל חמשת הממדים.
אבל כאן מתעוררת בעיה ברורה: הבעלים עצמם העריכו את כלביהם, ולכן ייתכן — גם בלי להיות מודעים לכך — שראו בהם את התכונות של עצמם. החוקרים ביקשו אפוא גם מאנשים אחרים שהכירו היטב את הכלבים למלא שאלונים. לפי ההערכות האלה, הדמיון נשמר בארבע מתוך חמש התכונות. כלומר, לא היה אפשר להסביר את התוצאה רק בכך שהבעלים משליכים את אישיותם על כלביהם.
נותרה שאלה אחרת: מאין בכלל מגיע הדמיון הזה?
ההסבר הפשוט ביותר כמעט מתבקש: אנשים וכלבים חיים יחד זמן רב, משפיעים זה על זה ובהדרגה נעשים דומים יותר. אבל אילו זה היה המנגנון העיקרי, היינו מצפים שזוגות שחיים יחד שנים רבות יהיו דומים יותר מזוגות שחיים יחד זמן קצר.
המחקר לא מצא קשר כזה. משך הזמן שבו האדם והכלב חיו יחד לא היה קשור לדמיון רב יותר באישיותם.
מכאן עולה אפשרות אחרת: אולי חלק מן הדמיון קיים כבר בשלב בחירת הכלב. ייתכן שלאדם נוח יותר עם בעל חיים שהטמפרמנט שלו מתאים במידה מסוימת לטמפרמנט שלו — אדם פעיל עם כלב פעיל, למשל, ואדם רגוע יותר עם כלב פחות נרגש. גם תנאי חיים משותפים, פעילויות והרגלי היומיום עשויים למלא תפקיד.
המחקר אינו מאפשר לקבוע איזה מן המנגנונים האלה חשוב יותר, אבל הוא כן מראה דבר מעניין: אפשר לזהות דמיון בין אישיותו של אדם לאישיות כלבו, ואי אפשר להסביר אותו בפשטות בכך ש"הם נעשו דומים מפני שהם חיים יחד זמן רב".
אנחנו שינינו את הכלבים — והם שינו אותנו
לעיתים מתארים את ביות הכלב כתהליך שנוהל כולו בידי האדם: אבותינו אילפו בעל חיים פראי, ולאחר מכן בחרו מדור לדור את התכונות שרצו לשמר. בפועל, היחסים בין שני המינים התפתחו כנראה בדרך מורכבת הרבה יותר.
בשלבים המוקדמים ייתכן שבעלי חיים שפחדו פחות מבני אדם וסבלו טוב יותר את נוכחותם נהנו מיתרון בקרבת יישובים אנושיים. מאוחר יותר, כשהכלבים כבר הפכו לחלק מחיי האדם, אנשים החלו לברור אותם במכוון לפי יכולתם לבצע עבודות מסוימות, לפי תכונות התנהגות ובהמשך גם לפי מראה. אלפי שנים של ברירה כזאת הפכו את הכלבים לקשובים במיוחד לבני אדם — למחוות שלנו, לקולנו, למבטנו ולמצבנו הרגשי.
אבל לא רק הכלבים הסתגלו. גם בני האדם למדו להבחין באותות שלהם ולהבין אותם. אנחנו מגיבים כאשר כלב מחפש את מבטנו או ניגש אלינו כדי לקבל תמיכה, מזהים את מצב רוחו לפי תנוחת הגוף והבעת הפנים ומשנים את התנהגותנו בתגובה אליו. אפילו מאפיינים במראה ובהבעות הפנים של כלבים שמעוררים בקלות רבה יותר את תשומת לבנו או את הרצון לטפל בהם עשויים היו לקבל יתרון בתהליך הברירה.
קשה לתאר את היחסים בין האדם לכלב רק כסיפור שבו מין אחד אילף את האחר. במשך אלפי שנים של חיים משותפים למדו שני המינים לתקשר זה עם זה במידה כזאת, שהקשר הזה הפך לחלק מהתנהגותם של הכלבים ושל בני האדם כאחד.
אז האם כלבים אוהבים אותנו?
המדע אינו יכול לתת לשאלה הזאת "כן" פשוט כפי שרוב בעלי הכלבים היו משיבים ללא היסוס. איננו יודעים אם כלב חווה תחושה סובייקטיבית הזהה לחלוטין לאהבה אנושית. למעשה, גם את האהבה האנושית עצמה אי אפשר לצמצם להורמון אחד, להתנהגות מסוימת או לפעילות של אזור יחיד במוח.
אבל אנחנו כן יכולים לחקור את מה שאפשר לצפות בו ולמדוד אותו. וכאן התמונה משכנעת למדי: כלבים יוצרים קשרים בררניים עם אנשים מסוימים. במצבי מצוקה הם מחפשים את קרבתם, מרגישים בטוחים יותר בנוכחותם ומשתמשים באדם כ"בסיס בטוח" כשהם חוקרים סביבה לא מוכרת. הם קשובים מאוד לאותות החברתיים שלנו, והאינטראקציה בין אדם לכלב מלווה בשינויים לא רק בהתנהגות אלא גם במערכות פיזיולוגיות.
והיקשרות כזאת אינה חייבת להיבנות במשך שנים. מחקרים על כלבים מבתי מחסה הראו שכלב בוגר מסוגל להתחיל ליצור קשר בררני עם אדם חדש אפילו לאחר כמה מפגשים קצרים בלבד. היכולת ליצור איתנו קשרים חדשים נשמרת אצל כלבים הרבה מעבר לגיל הגורות.
אולי בכך טמונה אחת התכונות המופלאות ביותר של הכלב כמין: במשך אלפי שנים לצד האדם הוא רכש לא רק את היכולת לחיות בקרבנו, להבין את האותות שלנו ולשתף איתנו פעולה, אלא גם את היכולת לבחור מתוך אנשים רבים אדם משלו וליצור איתו מערכת יחסים מיוחדת.
לכן חוקר כנראה לא יכתוב במאמר מדעי: "הוכחנו שהכלב שלכם אוהב אתכם". השפה המדעית דורשת ניסוח זהיר יותר: כלב מסוגל ליצור עם אדם מסוים היקשרות חברתית אינדיבידואלית ויציבה, שבה לנוכחותו של אותו אדם, לקרבתו ולאינטראקציה איתו יש משמעות מיוחדת עבור הכלב.
אבל בעלי כלבים יכולים להרשות לעצמם לתרגם את המשפט הזה מהשפה המדעית לשפה רגילה.
כן. נראה שבכל זאת הם אוהבים אותנו.
================================
מקורות:
- Gácsi, M., Topál, J., Miklósi, Á., Dóka, A., & Csányi, V. (2001), "Attachment behavior of adult dogs (Canis familiaris) living at rescue centers: forming new bonds"
- József Topál, Márta Gácsi, Ádám Miklósi, Zsófia Virányi, Enikő Kubinyi, Vilmos Csányi (2005), "Attachment to humans: a comparative study on hand-reared wolves and differently socialized dog puppies"
- Borbála Turcsán, Friederike Range, Zsófia Virányi, Ádám Miklósi, Enikő Kubinyi (2012), "Birds of a feather flock together? Perceived personality matching in owner–dog dyads"
- Bridget M. Waller, Kate Peirce,Cátia C. Caeiro, Linda Scheider, Anne M. Burrows, Sandra McCune, Juliane Kaminski (2013), "Paedomorphic Facial Expressions Give Dogs a Selective Advantage"
- Lisa Horn ,Ludwig Huber, Friederike Range (2013), "The Importance of the Secure Base Effect for Domestic Dogs – Evidence from a Manipulative Problem-Solving Task"
- Miho Nagasawa et al (2015), "Oxytocin-gaze positive loop and the coevolution of human-dog bonds"
- Sundman, AS., Van Poucke, E., Svensson Holm, AC. et al. (2019) "Long-term stress levels are synchronized in dogs and their owners"
- Kathryn A. Lord, Greger Larson, Raymond P. Coppinger, Elinor K. Karlsson (2020), "The History of Farm Foxes Undermines the Animal Domestication Syndrome"
