בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־20 יצאה מדרום ויילס לסקוטלנד נוסעת יוצאת דופן.
היא הייתה בת שמונה שבועות בלבד, שמה היה Nippy of Drumharrow, ואת רוב הדרך היא עשתה לבדה.
את גורת הפמברוק הקטנה העלו על רכבת שהייתה אמורה להביא אותה לבעליה החדש — סקוטי צעיר בשם ג'ון הולמס. את הקטע האחרון במסע ניפי כבר לא עשתה ברכבת: העבירו אותה לרכב דואר, ושם נסעה במושב הקדמי לצד הנהג.
היום קשה לדמיין מגדל ששולח גורה בת שמונה שבועות למסע כזה לבדה ברחבי המדינה...
אבל הסיבה למסע הזה מעניינת עוד יותר. הולמס כלל לא חיפש אלופת תערוכות לעתיד — הוא היה זקוק לכלבה קטנה ועובדת, שתוכל לעזור עם הבקר ובמקביל לטפל בחולדות בחווה. קורגי התאים לשתי המשימות: קטן וזריז מספיק לציד מכרסמים, אך גם אמיץ ועקשן מספיק כדי לעבוד לצד בעלי חיים הגדולים ממנו פי כמה וכמה.
שנים רבות לאחר מכן תיאר הולמס את הקורגי הראשונה שלו כלוכדת החולדות הטובה ביותר וככלבת הבקר הקשוחה ביותר שהכיר אי פעם. והוא הוסיף פרט חשוב נוסף: כל קו הפמברוקים שפיתח היה מצאצאיה של ניפי.
והקו הזה עתיד היה להיות רחוק מאוד משגרתי.
יצאו ממנו אלופים בריטיים ואמריקאיים. Formakin Orangeman יהפוך לאלוף הראשון של הגזע בבריטניה לאחר המלחמה וינצח משני עברי האוקיינוס האטלנטי. הקורגים של הולמס יעברו מזירות התערוכה לתחרויות משמעת ולהופעות ראווה. בהמשך יופיעו Formakin Canine Stars הנודדים, ואחריהם מרכז מקצועי להכשרת בעלי חיים לקולנוע ולטלוויזיה.
הולמס עצמו יהפוך למאלף מקצועי ולמחבר ספרים על כלבים. הוא יעבוד לא רק עם קורגים ובורדר קולי, אלא גם עם חתולים, ציפורים, כבשים ובעלי חיים רבים אחרים. וכמעט חצי מאה לאחר מכן הוא יחזור שוב לגזע שנוצר לעבודה עם בקר, ויחד עם אשתו מרי יהיה שותף לפרק הראשון בתולדות ה־Australian Cattle Dog בבריטניה.
אבל כל זה עוד היה בעתיד.
בינתיים ניפי בת שמונת השבועות נוסעת צפונה — אל אדם שפשוט זקוק לכלבת חווה טובה.
לפני ניפי
ג'ון הולמס נולד בסקוטלנד בשנת 1913 וגדל בעולם שבו גידול והשבחה ותערוכות השתלבו באופן טבעי עם העבודה שבעלי החיים נדרשו לבצע.
משפחתו הייתה קשורה לחקלאות. אביו וסבו הציגו בהצלחה סוסי קליידסדייל, והולמס נזכר מאוחר יותר שתערוכות חקלאיות היו מן האירועים החשובים ביותר בילדותו.
אך במקביל היה זה עולם של בעלי חיים עובדים. הולמס גדל לצד משק חי, עבד עם כלבי בורדר קולי שרעו כבשים, ובהמשך למד במכללה חקלאית. כתבה על Formakin Animal Centre משנת 1963 תיארה אותו כבנו של חקלאי סקוטי, שרכש את ניסיונו הראשון עם כלבים עוד בצעירותו, כשעבד עם כלבי הבורדר קולי שלו.
הניסיון הרציני הראשון של הולמס בגידול בעלי חיים לא היה כלל עם כלבים, אלא עם כבשים מגזע Border Leicester.
בספר The Farmer's Dog נזכר הולמס באחד השיעורים הראשונים שלמד עוד לפני שהקורגים נכנסו לחייו. בגיל שמונה־עשרה הוא קנה שתי טליות מגזע Border Leicester. אחת הייתה טובה מאוד, והשנייה גרועה באופן ברור לא פחות, ולמגדל הצעיר נדמה היה שההחלטה פשוטה: מן הטובה כדאי להרביע, ואת הגרועה אין טעם להשאיר לגידול.
מגדל מנוסה יותר הסביר לו שעבודת גידול מורכבת יותר. התכונות שרואים בבעל החיים עצמו אינן מאפשרות לנבא באופן ישיר מה יעביר לצאצאיו: יש חשיבות למוצאו, לתכונות התורשתיות של משפחתו וגם לבעל החיים שאליו יזווג. הולמס נזכר מאוחר יותר שהשיעור המעשי הזה היה מועיל יותר מהמעט של "מנדליזם" שלמד במכללה החקלאית.
הולמס אינו מספר מה עלה בהמשך בגורלן של שתי הטליות. מבחינתו, החשוב היה הלקח עצמו: בגידול לא מספיק לבחור בבעל החיים שנראה טוב יותר היום; צריך לנסות להבין מה עומד מאחורי התכונות שלו ומה הוא עשוי להעביר לדור הבא.
למעשה, כבר כאן הופיעה שאלה שתעסיק אותו במשך עשרות השנים הבאות: מה קיבל בעל החיים בתורשה — ומה מתוך זה אפשר לפתח?
עד מהרה הגיעה אליו ברכבת מדרום ויילס ההזדמנות לבדוק זאת בפועל.
איך צריך לעבוד קורגי עובד
ניפי לא הייתה רק בחירה מוצלחת ככלבת קורגי ראשונה. דרכה הכיר הולמס את דפוסי העבודה שאותם ימשיך להתבונן ולחקור אצל קורגים במשך כל חייו.
ב־The Farmer's Dog הוא ציין את 1933 כשנה שבה החל לעסוק בפמברוקים. עם הזמן הגידול קיבל ממדים שחורגים בהרבה מתחביב: לפי זיכרונותיו של הולמס עצמו, בתקופה מסוימת היו אצלו בעת ובעונה אחת עד עשרים נקבות לגידול.
במהלך השנים הוא ראה מאות קורגים והשתכנע שאי אפשר להבין את ייעודם המקורי ככלבי עבודה אם פשוט מדמיינים אותם כבורדר קולי מוקטן.
בורדר קולי מצטיין באיסוף עדר מפוזר ובשליטה בו ממרחק, ואילו הקורגי עובד אחרת. זהו בראש ובראשונה כלב הובלת בקר, שתפקידו לגרום לבעלי החיים לנוע בכיוון הרצוי.
לשם כך נעשה שימוש בשתי צורות עבודה אופייניות. ב־heeling הכלב נושך בעקב כדי לגרום לבעל החיים להתקדם. ב־nosing הוא יכול לתקוף מלפנים כדי לעצור אותו או לשנות את כיוון תנועתו. הולמס הדגיש שמקום הנשיכה ואופן האחיזה נקבעים במידה רבה על ידי ההתנהגות המולדת של הכלב עצמו: אי אפשר פשוט ללמד כל כלב לנשוך בקר בצורה הנכונה.
בזכות גובהו הנמוך עבד הקורגי קרוב מאוד לקרקע, כשהוא אוחז בחלק הרך של העקב ממש מעל הפרסה.
הולמס אף חלק על הסיפור הציורי שלפיו לאחר הנשיכה הקורגי כביכול משתטח על הקרקע כדי להתחמק מבעיטת הפרה. בכל שנותיו עם כלבי עבודה הוא לא ראה התנהגות כזאת. קורגי עובד טוב אכן מחזיק את ראשו נמוך מאוד ולעיתים כמעט יורד אל המרפקים, אך ממשיך לנוע, אוחז ברגל האחורית ומספיק לחמוק מן הבעיטה.
לצורת העבודה הזאת היו גם מגבלות.
ב־The Farmer's Dog הודה הולמס במפורש שככלב משק רב־תכליתי הקורגי אינו משתווה לבורדר קולי. אבל כאשר היה צורך לגרום לקבוצת פרות להמשיך לנוע, לדחוף בעלי חיים דרך שער בוצי, להעלות אותם לרכב הובלה או למנוע מהם להגיע אל האבוסים לפני הזמן, בעיניו כמעט לא היה תחליף לקורגי טוב.
דבר אחר הרשים אותו במיוחד: מתוך כמה מאות פמברוקים שגידל, רובם הפגינו בשלב כלשהו את אינסטינקט העבודה האופייני — אפילו כאשר במשך שישה או שבעה דורות לא הופיעו באילן היוחסין שלהם כלבים שעבדו בפועל.
אבל אינסטינקט מולד אפשר לא רק לפתח — אפשר גם להרוס אותו בטעות.
הולמס הביא דוגמה של גור שנענש שוב ושוב על רדיפה אחרי אופניים או עצמים נעים אחרים, ולאחר מכן בעליו תהה מדוע הכלב מסרב לרדוף אחרי כבשים. מבחינת אדם אלה פעולות שונות לחלוטין, אך עבור כלב צעיר ההבדל ביניהן רחוק מלהיות ברור כל כך.
אם עוצרים גור בכל פעם שהוא מפגין רצון לרדוף ולשלוט בתנועה, אפשר לדכא יחד עם הרדיפה הלא רצויה גם את אינסטינקט הרעייה שהיה עשוי להתפתח בהמשך.
הרעיון שיכולות מולדות קיימות, אך האדם יכול הן לפתח אותן והן לפגוע בהן יהפוך לאחד הנושאים המרכזיים בעבודתו של הולמס עם כלבים.
ניפי פוגשת את Rozavel
די מהר השתלבה דרכו של הולמס בקו חשוב נוסף בהיסטוריה המוקדמת של הפמברוק — Rozavel של תלמה גריי. ניפי זווגה כמה פעמים עם אחד הזכרים המשפיעים ביותר של התקופה — Ch. Rozavel Red Dragon.
מאגרי אילנות היוחסין ההיסטוריים הקיימים כיום רחוקים מלהיות שלמים, ולכן אי אפשר להסיק מהם כמה המלטות היו לניפי בפועל. הולמס עצמו נזכר בעשר המלטות וב־41 גורים (!). עם זאת, אילנות היוחסין ששרדו מאפשרים לראות לפחות כמה זיווגים חוזרים של Red Dragon × Nippy.
בין הבנות הידועות של הזיווג הזה היו Rozavel Monica, Rozavel Gwyneth ו־Formakin Bright Spark.
את גווינת תיאר הולמס מאוחר יותר כאלופה הראשונה שלו.
בדצמבר 1937 התפרסמה במוסף של כתב העת הבריטי Our Dogs כתבה על בית הגידול Formakin. בכותרת הופיעה כתובתו של בית הגידול באותה תקופה — Haughend Farm, Dunkeld, Perthshire — ובמרכז הכתבה הוצגה תמונתה של Nippy. היא תוארה לא רק ככלבה שממנה נוסד בית הגידול, אלא גם כחביבת בני הבית.
באותה תקופה Nippy הייתה כמעט בת חמש. לפי הכתבה, היא כבר המליטה ארבעה שגרים מ־Ch. Rozavel Red Dragon, ובעת פרסום הכתבה הניקה שגר נוסף של ארבעה גורים. במקביל היא הספיקה לפתח גם קריירת תערוכות מרשימה: הולמס תיאר אותה כקורגי הראשונה בסקוטלנד שזכתה ב־Challenge Certificate, וכקורגי היחידה בצבע מנומר (brindle) שהצליחה לזכות ב־CC. בין הישגיה היו שבע זכיות במקום הראשון, שלושה תוארי Best of Sex ושני Reserve CC.
בכתבה הוזכרו גם כלבים נוספים מבית הגידול Formakin בתקופתו המוקדמת: Rozavel Gwyneth, Madam Birky, Formakin Miss Prim, Formakin Brinda, Formakin Dainty Blonde ו־Formakin Bright Eyes. זוהי הזדמנות נדירה להכיר את כלבי בית הגידול לא באמצעות שחזור של אילנות יוחסין, אלא כפי שהוצגו בדצמבר 1937.
ובסוף המודעה מופיעה עוד שורה מסקרנת: “Also pupils taken for training” — "מתקבלים גם כלבים לאילוף". מכאן עולה שהולמס הציע שירותי אילוף כלבים כבר בסקוטלנד שלפני מלחמת העולם השנייה, זמן רב לפני הופעתה של להקת Canine Stars הנודדת והקמת Formakin Animal Centre.
אבל להמשך ההיסטוריה של Formakin מעניינת במיוחד Bright Spark. דרכה המשיכו הקווים של ניפי ושל Red Dragon במשך כמה דורות של Formakin, ובסופו של דבר הובילו לכלב המפורסם ביותר של הולמס.
מ־Ch. Bowhit Pepper המליטה ניפי גם את Madam Birky.
ובדור הבא נפגשו שוב צאצאיהם של ניפי ושל Red Dragon בכלבה אחת.
בשנת 1938 נולדה ל־Rozavel Red Flag ול־Madam Birky הכלבה Peppercorn Formakin Fascination of Andely. קטלוג תערוכה אמריקאי משנת 1941 מאשר את תאריך לידתה — 9 במאי 1938 — את הוריה ואת שם המגדל, המופיע כ־J. Holmes, Jr.
באילן היוחסין שלה נפגשו שוב שני הקווים שהיו קשורים להיסטוריה המוקדמת של Formakin: ניפי ו־Rozavel Red Dragon.
Fascination עברה לארצות הברית והפכה לאלופה אמריקאית. בשנים 1940 ו־1941 היא זכתה בתואר Winners Bitch באירועים של Pembroke Welsh Corgi Club of America, וב־1946, כאשר תלמה גריי עצמה שפטה, קיבלה Best of Breed. בשנת 1948 היא זכתה ב־Best of Opposite Sex — ובאותה שנה זכה ב־Best of Breed כלב Formakin אחר, Orangeman שכבר היה מפורסם.
כך, עוד לפני המלחמה ומיד אחריה, כלביו של הולמס כבר היו חלק מההיסטוריה הבינלאומית של הגזע.
Orangeman: כוכב של שנים קשות
מלחמת העולם השנייה שינתה באופן דרמטי את עולם הכלבנות הבריטי.
הולמס עבר מסקוטלנד לקנט, שם ניהל חווה. איתו לקח אחת מצאצאיה של ניפי.
בהמשך סיפר כך את סיפור הופעתו של כלב Formakin המפורסם הבא: נקבה הרה נמסרה לאדם בצפון אירלנד בתנאי שאחד הגורים מן ההמלטה יחזור להולמס. הגור הזה היה Formakin Orangeman.
יש כאן פרט מעניין שקל לפספס בגלל שם בית הגידול המפורסם: Orangeman נשא את השם Formakin והשתייך לקו של הולמס, אך במסמכים ששרדו מופיע C. I. Moore כמגדלו.
הוא נולד ב־3 במאי 1944 ל־Teekay Burnet ול־Formakin Bright Flame. Bright Flame הייתה בתם של Formakin Coincidence ושל Formakin Bright Spark — אותה בת של Red Dragon ושל Nippy. כך מתקבלת שרשרת ארוכה שמתחילה באותה כלבת חווה בת שמונה שבועות שהגיעה לסקוטלנד ברכבת.
אבל הופעתו של Orangeman התרחשה בתקופה קשה מאוד בתולדות Formakin. הולמס נזכר שבאותן שנים איבד גורים רבים ממחלה שכונתה אז hard pad. באמצע המאה ה־20 שימש המונח בדרך כלל לתיאור תסמונת הקשורה למקרים קשים של כלבלבת, אם כי לא יהיה נכון להשוות באופן ישיר בין האבחנה ההיסטורית לבין המינוח הווטרינרי המודרני.
האובדן החוזר של גורים הכניס את הולמס גם למצוקה כלכלית קשה, ובסופו של דבר הוא נאלץ להיפרד אפילו מ־Orangeman: הכלב נמכר לארצות הברית.
אלא שבשלב הזה Orangeman כבר הספיק להפוך את השם Formakin למוכר הרבה מעבר לגבולות בית הגידול.
האלוף הראשון לאחר המלחמה
במהלך המלחמה לא התקיימו בבריטניה תערוכות אליפות, ולמעשה קריירת התערוכות של דור שלם של כלבים נעצרה. כאשר הזירות נפתחו מחדש ב־1946, Formakin Orangeman הפך לאחד הכוכבים החדשים הראשונים של עולם התערוכות הבריטי שלאחר המלחמה.
ביוני ערכה Welsh Corgi League את תערוכת האליפות הראשונה שלה לאחר המלחמה. ההיקף היה מרשים: 122 פמברוקים ו־382 הרשמות. Orangeman זכה ב־Dog CC — הראשון מתוך שלושת ה־CC שנדרשו לקבלת תואר אלוף.
מה שקרה בהמשך הבטיח לו מקום מיוחד בהיסטוריה של הגזע. Orangeman זכה ב־CC בשלוש תערוכות האליפות הראשונות שלאחר המלחמה שבהן שוב הוענקו תעודות אלה, וכבר בסתיו, בתערוכת Welsh Corgi League בסטוקפורט, השלים את התואר והפך לאלוף הפמברוק הראשון לאחר המלחמה.
אבל תואר האליפות הבריטי היה רק תחילת הקריירה שלו. במרץ 1947 הביא הולמס את Orangeman לדבלין, לתערוכת St Patrick's Day Show המפורסמת. שם גבר הקורגי על כלבים מכל שאר הגזעים וזכה ב־Best in Show. מקורות היסטוריים על הגזע מתארים את הזכייה הזאת, בזהירות מסוימת, כמקרה הידוע הראשון שבו פמברוק זכה בפרס הגבוה ביותר בתערוכת אליפות לכל הגזעים.
מאותו יום נשמר תצלום נהדר: הולמס עומד לצד השופט אלכס דלזל (Alex Dalzell) ולצד Orangeman הכהה שלו — אותו גור שרק כמה שנים קודם לכן חזר אליו מצפון אירלנד בהתאם להסכם הזיווג.
זמן קצר לאחר מכן נפרדו דרכיהם של הולמס ושל האלוף שלו. בשל הקשיים הכלכליים נאלץ הולמס למכור את Orangeman, והכלב חצה את האוקיינוס האטלנטי. המעבר לאמריקה לא שם קץ לקריירת התערוכות שלו — להפך, הוא הפך אותה לבינלאומית.
בארצות הברית היה Orangeman בבעלותה של איירין גרין (Irene Green) מבית הגידול Greencorg. בשנת 1948 הוא זכה ב־Winners Dog וב־Best of Breed באירוע הלאומי של Pembroke Welsh Corgi Club of America, וב־1949 זכה שוב ב־Best of Breed. כפי שכבר הזכרנו, בשנת 1948 זכתה ב־Best of Opposite Sex Ch. Peppercorn Formakin Fascination of Andely — כלבה נוספת שגידל הולמס, עשר שנים לפני Orangeman.
הקריירה שלו נמשכה גם בקנדה. בתצלום מאוחר יותר נראה Orangeman לצד איירין גרין וקורגי נוסף מבית הגידול שלה, Dado of Greencorg. הכיתוב לתצלום מונה כבר ארבעה תוארי אליפות: אלוף אנגליה, אירלנד, ארצות הברית וקנדה. כך הפך הכלב שהחל את קריירת התערוכות שלו בבריטניה שלאחר המלחמה לאלוף בארבע מדינות.
עבור בית גידול שסיפורו התחיל בכלבת עבודה בחווה סקוטית, זו הייתה דרך מרשימה. אבל החלק המעניין ביותר בסיפורו של הולמס מתחיל דווקא בנקודה שבה אפשר היה לסיים סיפור רגיל על מגדל מצליח.
כלב צריך לדעת לעשות משהו
כשקוראים את ספריו של הולמס, מבחינים בהדרגה בדבר מפתיע: אדם שגידל אלופים מגלה עניין מועט להפליא בתארי האליפות עצמם.
הרבה יותר עניין אותו מה הכלב מסוגל לעשות ומדוע הוא עושה זאת.
לאחר המלחמה עסק הולמס יותר ויותר ב־obedience — תחרויות משמעת, מבחני עבודה והופעות ראווה.
אחד מכלבי Formakin מחבר היטב במיוחד בין שני הצדדים האלה בחייו.
בספר The Obedient Dog נזכר הולמס בפמברוק שלו Formakin Expectation, שהתחרה ב־obedience. אחד התרגילים היה קפיצה למרחק. המכשול התקני באותה תקופה היה באורך תשעה רגל — כ־2.7 מטרים.
בשביל קורגי...
Expectation קפץ ונחת על הלוח האחרון, ולכן התרגיל לא נחשב כמוצלח. השופט הציע להולמס ניסיון נוסף, אך הוא סירב: הוא ידע היטב שהכלב פשוט אינו מסוגל פיזית לקפוץ רחוק יותר.
כל הנקודות על התרגיל אבדו, ובכל זאת Expectation קיבל את ההסמכה CD Excellent.
ובשנת 1951 הוא הופיע יחד עם אחותו לשגר Formakin Pip ב־Royal Horticultural Hall בווסטמינסטר. נשמר תצלום נהדר שבו שני הקורגים עוברים את המכשול באותו רגע ממש.
זה כבר היה Formakin אחר לגמרי — לא בית גידול שבו רק מציבים את הכלב בעמידת תערוכה, אלא מקום שבו מנסים לגלות מה עוד אפשר ללמד אותו לעשות.
ועד מהרה קורגי אחד כבר לא הספיק.
The Formakin Canine Stars
הולמס הכיר את אשתו לעתיד, מרי, בעולם אילוף הכלבים. יחד הם יצרו את The Formakin Canine Stars — להקה נודדת של בעלי חיים מאולפים. הכלבים היו כמובן הכוכבים המרכזיים, אבל בהחלט לא היחידים. בתצלום קבוצתי שנשמר נראים לצד קורגים, בורדר קולי וכלבים מגזעים אחרים גם עז וארנבים; במופעי Formakin השתתפו גם חתולים, ברווזים ובעלי חיים נוספים.
הקבוצה נסעה ברחבי בריטניה והופיעה בפני קהל. בזיכרונות מאוחרים מוזכר אפילו אוטובוס שהוסב במיוחד ושבו נסעה כל החבורה הזאת.
עבור הולמס זה כבר לא היה עולם תערוכות הכלבים. כעת היה עליו ללמד בעלי חיים לבצע פעולות מסוימות ברגע הנכון, בין אנשים, רעש וסביבה בלתי מוכרת — ולעשות זאת כך שהקהל יראה מופע ולא את תהליך האילוף שמאחוריו.
ב־The Obedient Dog הוא נזכר באחד מקורגי ההדגמה שלו, שהיה קבצן חסר תקנה. הולמס ניצל את החולשה הזאת באילוף, יצר בכוונה מצבים שבהם היה מזון בסביבה ולימד את הכלב את ההתנהגות הרצויה בנוכחותו.
במקום אחר בספר הוא כבר אינו כותב "אני" אלא "אשתי ואני", כשהוא מתאר את השיטות שבהן לימדו את כלביהם. מרי, אם כן, לא הייתה רק אשתו של איש כלבים ידוע — Formakin הפך בהדרגה לעיסוק המקצועי המשותף שלהם.
הבמה התגלתה כהכנה מצוינת לשלב הבא — סט הצילומים.
מ־Canine Stars אל Formakin Animal Centre
בתחילת שנות ה־60 כבר פעל Formakin Animal Centre בקרבת וולינגפורד.
בכתבה משנת 1963 תואר המרכז של ג'ון ומרי הולמס במפורש כ־"training academy" מצליחה לבעלי חיים המשמשים בקולנוע ובטלוויזיה.
כעת עמדו בפני הולמס משימות מורכבות בהרבה מלימוד הפקודות הרגילות "שב" או "רגלי". בעל חיים נדרש לבצע פעולה מסוימת בנקודה מדויקת על סט הצילומים, לעיתים בין אנשים זרים, גופי תאורה, מצלמות ותפאורה. הוא אולי הופיע על המסך לכמה שניות בלבד — אבל את אותן שניות היה צריך לעיתים לבצע שוב ושוב.
הולמס סבר שהתכונה החשובה ביותר של מאלף טוב היא הבנת היכולות המנטליות והגופניות של בעל החיים המסוים.
וכבר מזמן לא היה מדובר רק בכלבים. המרכז עבד גם עם ציפורים ועם בעלי חיים אחרים. נשמרו תצלומים שבהם הולמס מלמד שני חתולים לעבור בין שתי שורות של כלבים.
לפעמים Formakin מופיע במסמכי הפקה במקומות בלתי צפויים לחלוטין. למשל, בשנת 1965 סיפק הולמס בז מאולף לסדרה Doctor Who, עבור הסיפור The Crusade; בפרטי ההפקה מופיעה כתובת Formakin Animal Centre ב־Benson, Oxfordshire.
האדם שפעם חיפש כלב קטן לעבודה עם בקר ולציד חולדות הפך למאלף מקצועי של בעלי חיים עבור הקולנוע והטלוויזיה הבריטיים.
עכשיו הולמס עצמו עובר אל מול המצלמה
אבל הולמס לא עבד רק מאחורי הקלעים. בתחילת שנות ה־70 כבר אפשר לו הניסיון שצבר להשתמש בטלוויזיה גם כדי ללמד אנשים.
בשנת 1971 שידרה Southern Television את הסדרה Training the Family Dog, שבה השתתף הולמס ועסקה באילוף כלב משפחה רגיל.
עבור התוכנית הוא גידל במיוחד שגר מנקבת בירדד קולי ומבורדר קולי עובד, כדי להראות לצופים לא רק לימוד פקודות, אלא גם כיצד מתפתח אופיו של גור ועד כמה חשוב לבחור את הכלב המתאים לבעלים מסוים.
מאוחר יותר סיפר הולמס ב־The Obedient Dog על אחד הגורים האלה, ששמו Spot.
כשהגורים היו בני כשישה שבועות, הולמס העריך את אופיים. את הגור הדומיננטי ביותר הוא פסל כלא מתאים לבעלים המיועד ובחר גור אחר.
אבל גם איתו הדברים לא היו פשוטים. המשפחה הראשונה החזירה את Spot בגלל בעיות הקשורות להתנהגות דומיננטית. לאחר מכן לקח אותו חקלאי, ושם החל הכלב הצעיר לרדוף אחרי עופות והרג שלוש תרנגולות. החקלאי התכוון לירות בו, והולמס לקח את הכלב בחזרה.
הסיפור המחיש היטב רעיון שהולמס חזר אליו שוב ושוב: אי אפשר להסביר התנהגות באמצעות גורם יחיד — "אופי", "גזע" או "אילוף". יש חשיבות הן לתכונות המולדות, הן לסביבה והן לניסיון שהכלב כבר צבר.
משתתף אחר בסדרת הטלוויזיה, Ben, היה שקט כל כך שללמד אותו לנבוח לפי פקודה הפך לתרגיל בפני עצמו.
הולמס ומרי לא ניסו פשוט לגרום לבן לנבוח, אלא יצרו מצב שבו הנביחה תופיע באופן טבעי. אחד מהם גילם אורח המתקרב לדלת, ואילו השני משך את תשומת לבו של הכלב ותגמל אותו כאשר סוף סוף השמיע קול. רק לאחר שבן החל לחזור על ההתנהגות באופן עקבי, הם קישרו אליה את הפקודה Speak.
הסיפור הזה מדגים היטב מאפיין אופייני בדרך שבה הולמס חשב על אילוף: במקום לדרוש מן הכלב פעולה שהוא עדיין אינו מבין, הוא חיפש תחילה דרך לעורר אותה באופן טבעי, ורק אחר כך קישר בהדרגה בין ההתנהגות שכבר הייתה מוכרת לכלב לבין האות הרצוי.
איך הולמס הבין אילוף
השקפותיו של הולמס על אילוף כלבים התגבשו הרבה לפני הופעתן של אסכולות האילוף המודרניות, ולכן הקריאה בספריו כיום יכולה להיות מעט יוצאת דופן. בעמוד אחד הוא דן במוטיבציה, בטמפרמנט ובצורך להבין את הכלב המסוים, ובעמוד אחר הוא מתאר בשלווה תיקונים פיזיים שבעיני בעלים מודרני עשויים להיראות קשים למדי.
הולמס עצמו הבחין בצורה ברורה למדי בין לימוד לבין ענישה. לדעתו, תיקון התנהגות היה מוצדק רק כאשר הכלב כבר יודע מה מצופה ממנו ובכל זאת אינו מציית לדרישה מוכרת. להעניש בעל חיים על דבר שעדיין לא לימדו אותו היה בעיניו חסר טעם. במקביל, הוא סבר שעוצמת התיקון צריכה להיות מותאמת לכלב עצמו: דבר שכמעט לא ישפיע על כלב אחד עלול להפחיד אחר ולערער את ביטחונו לזמן רב.
לא פחות חשוב היה התזמון. הולמס נתן דוגמה פשוטה: כלב רודף אחרי ארנב, אינו מציית לבעליו, אך כעבור זמן מה בכל זאת חוזר. אם מענישים אותו לאחר שחזר, האדם עשוי להיות משוכנע שהוא מעניש אותו על המרדף. הכלב, לעומת זאת, עלול לקשר את החוויה הלא נעימה דווקא לפעולה האחרונה שביצע — החזרה אל בעליו — ובפעם הבאה יהיה קשה עוד יותר לגרום לו לחזור.
הולמס הקדיש תשומת לב רבה לאופיו האישי של כל כלב. הוא לא האמין שאותה דרך התנהלות מתאימה לכולם. כלב חזק ואסרטיבי עלול להיות קשה מדי לבעלים רך וחסר ביטחון, ואילו כלב רגיש אפשר לדכא בקלות באמצעות קשיחות מוגזמת. לכן בבחירת כלב היה חשוב לא רק עד כמה הכלב עצמו טוב, אלא גם עד כמה הכלב והאדם מתאימים זה לזה.
הולמס גם הבין היטב את גבולות יכולתו שלו לחזות את אופיו העתידי של גור. הוא ומרי נהגו להתחיל להעריך גורים בערך בגיל שמונה שבועות, תוך התחשבות הן בהתנהגות הגור והן במוצאו. אך אפילו עם ניסיונם הרב, עד גיל שישה עד שנים־עשר חודשים התברר שכמחצית מהגורים שבחרו אינם מתאימים לעבודה שלשמה נשמרו מלכתחילה. הרושם הראשוני מגור בן שמונה שבועות יכול היה ללמד הרבה — אבל בהחלט לא הכול.
לצד תיקונים השתמש הולמס באופן קבוע גם בתגמולים. בספריו יש דוגמאות לאילוף באמצעות מזון, שבחים ומצבים שנוצרו במיוחד כדי לעורר את ההתנהגות הרצויה. מעניינת במיוחד גישתו למוטיבציה לעבודה: עבור כלב שבאמת רוצה לרעות כבשים, עצם האפשרות לחזור אל העדר יכולה להיות תגמול. במקרה כזה העבודה אינה חובה שכופים על הכלב, אלא דבר שהוא עצמו רוצה להשיג.
לכן קשה להכניס את שיטותיו של הולמס לחלוקה המודרנית המקובלת בין אילוף "קשוח" לאילוף "חיובי". הוא השתמש בתיקונים פיזיים, שרבים מהם מאלפים בני זמננו היו דוחים, אך במקביל התבונן ללא הרף במוטיבציה של הכלב, התחשב בטמפרמנט שלו והזהיר עד כמה קל להשיג באמצעות התערבות לא נכונה תוצאה הפוכה מזו שהתכוונו אליה.
מאחורי כל אלה עמדה אמונה נוספת שהייתה חשובה להולמס: כדי לעבוד עם בעל חיים, צריך קודם לנסות להבין אותו כבעל חיים. הוא לא אהב להאניש כלבים ולייחס להם היגיון ומניעים אנושיים. בכתבה על Formakin Animal Centre שפורסמה בשנת 1963 תוארה גישתו בפשטות יחסית: בני אדם רשאים להיעזר ביכולותיהם של בעלי חיים, אך מחובתם לטפל בהם היטב ולהתחשב בטבעם שלהם. תפקידו של המאלף הוא להבין את היכולות הגופניות והמנטליות של בעל החיים, ולא לצפות ממנו לחשוב כמו אדם.
למרות ניסיונו הרב, הולמס לא חשב שהוא כבר יודע הכול על בעלי חיים. מחבר אותה כתבה ציין שהוא עדיין ממשיך ללמוד מהם. עבור אדם שבאותו שלב כבר גידל ואילף כלבים במשך כשלושים שנה, הופיע איתם בפני קהל והכין בעלי חיים לקולנוע ולטלוויזיה, זו כנראה הגדרה מדויקת למדי של יחסו למקצוע.
ייתכן שהגישה הזאת קשורה גם למגוון העצום של בעלי החיים שאיתם עבד. לאורך עשרות השנים עסק הולמס בכלבי משק, בקורגי לתערוכות, במתחרים ב־obedience וב־working trials, ובבעלי חיים למופעי ראווה, לקולנוע ולטלוויזיה. מתכון אחד שמתאים לכולם פשוט לא יכול היה להתקיים.
הניסיון הזה עמד גם בבסיס ספריו — מ־Obedient Dogs and How to Have One ו־The Farmer's Dog ועד הספר המאוחר יותר The Obedient Dog: Training for Obedience Classes and Working Trials. ובכל זאת, עבור אדם בעל עבר כה מרשים בזירות התערוכה, הולמס כתב מעט להפתיע על תארים וניצחונות. הרבה יותר עניין אותו מה הכלב יודע לעשות, מדוע הוא מתנהג כפי שהוא מתנהג וכיצד האדם יכול ללמוד לעבוד איתו.
באחד התצלומים עומד הולמס מוקף בכמה מכלביו. הכיתוב אינו מכנה אותם pets, אלא “some of his workers” — "כמה מהעובדים שלו".
עבור אדם שקנה פעם את הקורגי הראשונה שלו כדי שתעבוד עם בקר ותצוד חולדות, קשה לחשוב על כיתוב מתאים יותר.
ושוב — כלב בקר
בסוף שנות ה־70 הופיע בחייו של הולמס גזע נוסף, שבאופן מפתיע החזיר אותו אל ראשית דרכו בעולם הכלבים. במהלך ביקור באוסטרליה הכירו ג'ון ומרי את כלב הבקר האוסטרלי (Australian Cattle Dog), הידוע גם בשם הילר אוסטרלי — גזע שפותח במיוחד לעבודה עם בקר.
הגזע הרשים את בני הזוג עד כדי כך שלאחר חזרתם לבריטניה החליטו לעסוק בו בעצמם. מהמגדלת האוסטרלית קוני רדהד (Connie Redhead) מבית הגידול Landmaster הם רכשו נקבה אדומה בשם Australian Ch. Landmaster Darling Red, שכונתה בבית Honey. היא יצאה לבריטניה כשהיא כבר הרה ל־Australian Ch. Landmaster Eureka.
בשל תקנות היבוא הבריטיות שהיו בתוקף באותה תקופה, Honey נאלצה לשהות בהסגר, והגורים נולדו עוד לפני שהגיעה לביתה החדש. Australian Cattle Dog Society of Great Britain מגדירה את ההמלטה הזאת כהמלטה הראשונה של כלבי בקר אוסטרליים שנולדה בבריטניה.
בני הזוג הולמס לא הסתפקו בכלבה אחת. בשנת 1980 הם ייבאו מהולנד את Pwca Blue Boomerang, ו־Formakin הפך לאחד מבתי הגידול הבריטיים הראשונים שעסקו בגזע החדש במדינה. באותן שנים מלקולם דאדינג גידל כלבי בקר אוסטרליים תחת שם בית הגידול Swordstone. בהמשך זווגו כלבים מקווי Swordstone ו־Formakin זה עם זה, וצאצאיהם היו לחלק מן הבסיס של אוכלוסיית הגזע הבריטית שהחלה להתפתח.
העניין של ג'ון ומרי בכלבי בקר אוסטרליים לא היה התלהבות חולפת. הם עסקו בגידולם, ובהמשך ריכזו את ניסיונם בספר The Complete Australian Cattle Dog.
יש הד יפה לתחילת סיפורו של הולמס בהתעניינות המאוחרת הזאת. כמעט חצי מאה קודם לכן הוא בחר בקורגי לא בגלל הצלחת הגזע בזירות התערוכה, אלא מפני שהיה זקוק לכלב קטן, קשוח ועקשן לעבודה עם בקר. בעשורים שחלפו מאז הספיקו להיכנס לחייו זירות אליפות, obedience, מופעי Canine Stars הנודדים, קולנוע, טלוויזיה וספרים על אילוף — ובסופו של דבר שוב משך את תשומת לבו כלב שייעודו העיקרי הוא עבודה עם בקר. אלא שהפעם הוא הגיע אליו לא מדרום ויילס, אלא מן הצד השני של העולם.
חמישים שנה מאוחר יותר
בשנת 1988, במהלך חגיגות יובל הזהב, צולם תצלום של ארבעה אנשים שהיו בין מי שעמדו בראשית דרכה של Welsh Corgi League.
Jessie Fitzwilliams — בית הגידול Fitzdown.
Pat Curties — בית הגידול Lees.
John Holmes — בית הגידול Formakin.
Rosemary Lee — בית הגידול Cogges.
במרכז עומד ג'ון הולמס, שכבר היה אז אדם מבוגר.
בעשורים שחלפו מאז הגעתה של ניפי, עולם הקורגי השתנה כמעט ללא הכר.
כלב החווה הפך לאחד מגזעי הליווי המוכרים בעולם, ותכונות העבודה שבגללן חיפש הולמס פעם את הפמברוק הראשון שלו כבר מזמן חדלו להיות השיקול המרכזי ברוב הזיווגים.
באותם עשורים עבר הולמס בעצמו דרך ארוכה — מן החווה אל זירות האליפות, מ־obedience אל הופעות נודדות, מהכנת בעלי חיים לקולנוע ולטלוויזיה אל ספרים ותוכניות טלוויזיה — ולבסוף חזר שוב אל כלבים שנועדו לעבודה עם בקר, הפעם דרך ה־Australian Cattle Dog.
אבל הסיפור העצום הזה התחיל בצורה צנועה הרבה יותר: גורה בת שמונה שבועות נסעה לבדה מדרום ויילס לסקוטלנד, מפני שאדם צעיר בחווה פשוט היה זקוק לכלבה טובה לעבודה עם בקר ולציד חולדות.
והוא קיבל בדיוק אחת כזאת.
================================
